ברוויו שלי הפעם דבר אחד יישאר כשהיה, ודבר אחר ישתנה מקצה לקצה. מה שלא ישתנה, היא העובדה שאני אמליץ על וויסקי מצוין. נכון, יש בכך סוג של ספוילר, מן הסתם, כשברור שהציון הסופי יהיה גבוה, אבל הדרך…אוי, הדרך…היא שונה בכל פעם מחדש. הדרך מובילה אותי לשוני הגדול, שנובע מהרוויו הראשון שלי היה על אחד הוויסקים האהובים עלי בעולם כולו – הארדבג 10. הפעם, בניגוד מוחלט אליו, אכתוב על וויסקי, שנמצא בפינה ההפוכה של סקאלת הטעמים והריחות – Glenmorangie Nectar D'or.
מזקקת גלנמורנג'י הוקמה בשנת 1843 ע"י בחור בשם וויליאם מאט'סון, ומאז ועד היום לא הורידה את הרגל מהגז. למרות ההבדלים התהומיים בין הארדבג לגלנמורנג'י, יש בין המזקקות האלה גם חיבור אמיתי, שכן מזקקת גלנמורנג'י רכשה את מזקקת ארדבג במהלך שנות ה-90, ולא מעט בזכות יצר ההרפתקנות והחיבה העמוקה של הרוכשים למחקר וניסויים, זכו גם חובבי הארדבג למספר גרסאות מיוחדות. כיאה לסיפור הצלחה כה גדול, גלנמורנג'י בעצמה נקנתה בשנת 2004 ע"י תאגיד היוקרה הצרפתי LVMH, שזה בעצם הקיצור של Louis Vuitton Moet Hennessy (כן, הלואי ויטון של התיקים), בסכום דמיוני של 300 מליוני פאונד. למרבה האושר הרכישה לא פגמה כלל במזקקה, והיא נותרה מהמובילות בתחומה.
אז למה ומדוע נמצאת גלנמורנג'י בפינה ההפוכה מהארדבג, ומדוע היא נחשבת מזקקה כה מיוחדת? הסיבה הראשונה היא, איך לא, המים. בוויסקי מצוי יש בין 40 ל-56 אחוזי אלכוהול. כל השאר, עד שיספרו לי אחרת, זה מים. כשמרכיב תופס עשרות אחוזים מהמוצר כולו, הוא בעל חשיבות קריטית. בעוד שהמים של הארדבג הם מים כבוליים (על שם אדמת הכבול), שזורמים על פני האדמה, מאגם Uigeadail למזקקה, אלו של גלנמורנג'י מגיעים מנביעות מעיין Tarlogie, אחרי שחלחלו דרך אינספור שכבות אבן גיר וספחו מינרלים על גבי מינרלים (מה שהופך אותם למים המכונים "קשים").
Tarlogie – כמו מי-עדן, אבל באמת בגן-עדן
ההבדל השני בין ארדבג לגלנמורנג'י, ובעצם בין כל מזקקה לגלנמורנג'י, הם הדוודים בהם מזוקק הוויסקי. כשסיפרו לכולם שהגודל לא קובע, מישהו בגלנמורנג'י היה כנראה עסוק בדברים חשובים יותר, והדוודים במזקקה הם בגובה העולה על חמישה מטרים. המפלצות האלה, שבעברן זיקקו בכלל ג'ין, הם מקור גאווה במזקקה, ולטענתם של אנשי גלנמורנג'י, רק התמצית הטהורה והעדינה ביותר מגיעה עד למעלה ולבקבוקים שלהם. גם המים וגם הדוודים בלתי ניתנים לקיטלוג כבחירה נכונה יותר או פחות של המזקקה, פשוט כי בעולם הוויסקי אין נכון ולא נכון, אלא רק טעים ולא טעים, והרבה טעם אישי.
הגודל לא קובע. מה שעושים איתו דווקא כן
מעבר למים ולדוודים, נשארים ההבדלים הברורים מאליהם. מבחינה גאוגרפית הארדבג והגלנמורנג'י נמצאים בפינות מנוגדות של זירת האגרוף (בה הם לא נאבקים זה בזה כלל, אלא משלימים זה את זה). הארדבג נמצא בפינה הדרום-מערבית של סקוטלנד, עם הפנים לאוקיינוס האטלנטי, ואילו הגללנמורנג'י בחלק הצפון-צפון-מזרחי של האי, עם הפנים לים הצפוני. מבחינת הטעמים, בעוד שהארדבג הוא דרקון מעשן עם נוכחות אדירה, הגלנמורנג'י חי בעולם של טעמים וריחות מעודנים ופירותיים.
אחרי שסיימנו עם ההשוואות, צריך להתמקד במה שבאמת מיוחד בגלנמורנג'י נקטר ד'אור, ושהפך את הוויסקי הזה לחביב עלי – היישון. אחד השלבים החשובים ביותר בתהליך ייצור הוויסקי הוא שלב היישון, שגם מעניק לוויסקי חלק גדול מהאופי שלו. ההשפעה של היישון על התוצר הסופי תלויה בהמוני גורמים שונים ומשונים, כמו סוג העץ של החבית ומקורו הגאוגרפי, צורת הייבוש שלו, גודל החבית והגיל שלה, סביבת היישון, אחוז האלכוהול בו ניכנס התזקיק (כך נקרא הוויסקי לפני שלב היישון) לחבית והזרוע עוד נטויה. כל אלה חשובים, אבל גורם נוסף מעניין אותנו במיוחד, וזהו המשקה האלכוהולי, שאוחסן בחבית היישון עוד בטרם הפכה לחבית יישון ולפני שראתה טיפה של תזקיק. תעשיית הוויסקי משתמשת בחביות משומשות, אשר בגלגול קודם אחסנו משקאות אלכוהוליים אחרים או יינות. כיוון שמדובר בכלי אחסון מעץ, הטעמים והריחות של המשקה המקורי משפיעים מאוד על הטעמים והריחות של הוויסקי שמיושן בהן. הגלנמורנג'י נקטר ד'אור עליו אני ממליץ הפעם יושן בחביות של יין Sauternes, שהוא יין צרפתי מתוק מאיזור בורדו. לי זה לא אומר כלום, באמת.
בשנת 1994 החליטו בגלנמורנג'י לבדוק את האפשרות לא להשתמש רק בחביות הבורבון האמריקאיות הנפוצות או בחביות השרי האירופאיות, ולהשתמש בנוסף בחביות שונות ומיוחדות, כמו חביות יין שונות וחביות פורט. זה היה ניסוי ראשון מסוגו ולחלוטין לא מוכר באותם הימים, במהלכו לקחו את הוויסקי בן 10 שנים שיושן בחביות בורבון רגילות, והעבירו אותו למספר חודשים נוספים לחביות אחרות בהן היה קודם לכן יין פורט. כמו שכתוב בתנ"ך – "וירא כי טוב, ויהיה מבסוט, וימשיך עוד ועוד", וכך הומצא הביטוי Finish לוויסקי (נא לא להתבלבל עם ה"פיניש" של הטעם), שגלנמורנג'י נחשבת לנושאת הנס שלו. אין הגדרה מדויקת בספר הוויסקי הגדול שבשמיים למה אסור ומותר ביישון, אבל יש תושב"ע, לפיה יישון ייארך בין מספר חדשים ללא יותר משנתיים במקרים הקיצוניים ביותר. המגבלה הזו נובעת מהצורך לשמר את האופי של הוויסקי עצמו, ולא לאפשר למשקה ההסטורי שהיה בחבית להשתלט. מדובר ב"תוספת שתופסת", אבל רק אחרי תהליך מדויק ומחושב מאוד, ובגלנמורנג'י מסתכלים על היישון כעל משהו שקרוב לקדושה, כמו שאפשר לראות בסרטון הבא.
לפני שאגש למבחן הטעימה (שמשעשע לקרוא לו ככה אחרי שפירקתי את מרבית הבקבוק), גילוי נאות – מעולם לא הייתי חסיד של וויסקי עם פיניש כזה או אחר. טעמתי בעיקר כשלונות בתחום, שלא שווים את הכסף הרב שדורשים עבורם, ואני רואה בתהליך הזה סוג של הצמחת רגל שלישית בגב או אף נוסף מאחורי הברך. ההמלצה הזו לא קוראת לאף אחד מכם לרוץ ולרכוש בקבוקים שכתוב עליהם שיושנו פה או שם, אלא מתייחסת לוויסקי הספציפי הזה, שהצליח להפתיע אותי יחסית לחבריו המוזרים. גלנמורנג'י עושים יופי של וויסקי גם בלי סיבוב במעבדת הניסויים, אבל הפעם התפלקה להם יצירת מופת. יאללה לעבודה.
הריח של הנקטר ד'אור מתחבר יופי עם הצבע העינברי והכל כך יפה שלו, ונותן לאף חבטה בריח של וניל וקינמון. רבים מהוויסקים המתקתקים שטעמתי חטאו בריח שמזכיר יותר דבש, אבל משתלט לחלוטין. הפעם הריח מצליח לשמור על המקום שלו ולא להפריע (ציון 23). הטעימה לוקחת את הקרב בין חומרי הגלם של הוויסקי לבין מאפייני היישון צעד אחד קדימה, במה שלי מרגיש לפעמים, כתלות במה שאכלתי או לא אכלתי קודם לכן, כעומס קצת גדול מדי על בלוטות הטעם. השילוב של המרירות והמתיקות מעניינת, וסביר להניח שרבים אחרים יתנו לטעם ציון גבוה יותר ממני (ציון 21). הפיניש של הוויסקי הזה הוא מבחינתי ההפתעה, שכן מיד אחרי שנרגע הבליץ של הטעם הראשוני, מתפשטים בחלל הפה והגרון טעמים נפלאים של פירות (אני הרגשתי תפוח) וגם קצת של יין קינוח, במה שנראה כמו רגע קט בו יין הסאוטרנס מרים את הראש. הטעם ממשיך ומתפתח בצורה יפה מאוד ולאורך זמן, וזהו בדיוק השלב בו חובבי הוויסקי המתוק יסמנו את נקודת השיא של הטעימה שלהם (ציון 23). הוויסקי הזה שונה בתכלית ממרבית סוגי הוויסקי שאני אוהב ללא סייגים, אבל יש לו הגדרה ברורה והוא עומד בה בצורה מעוררת הערכה, מההסנפה ועד החיוך של כמה דקות אחרי הטעימה. זו הפעם הראשונה שטעמתי וויסקי ביישון יין צרפתי, ועוד מתוק, שלא גורם לוויסקי להרגיש כמו מסטיק אורביט שנפל לתוך בקבוק של עראק. אני יכול לציין עד מחר שמות של וויסקים שאהבתי יותר ממנו, אבל בכל פעם מחדש שאני טועם אותו – אני מוריד את הכובע ולועס אותו (ציון 24). הציון הסופי של הגלנמורנג'י נקטר ד'אור הוא 91, כשכל מה שיש לו 9 בעשרות הוא מבריק לכל הפחות, וזה הציון הכי גבוה שנתתי אי פעם (אצלי בראש) לוויסקי מז'אנר הפירותיים.
מה השורה התחתונה?
למי כן – למי שאין לו דעה קדומה לגבי הטעם שאמור להיות לוויסקי ומוכן להתמודד עם מתיקות פירותית עם שרירים. מדובר בוויסקי מורכב מאוד בטעמים שלו, וכזה שמפוצץ את המוח במסרים.
למי לא – למי שלא מסוגל לטעום מתוק מחוץ לסופלה שוקולד.
מתי – מצוין אחרי ארוחה טובה, שלא נכח בה קינוח. בסביבה נייטראלית נטולת טעמים אחרים, הוויסקי עשוי להרגיש מעט לא מחובר.
הרגת אותי!
נשמע מעניין ביותר. מזכיר לי קצת משום מה את הגלנפידיך 15 שגם פירוטי מאד עם טעמים חזקים של דובדבן.
עכשיו שהתינוק שלי קיבל בקבוק- נראה לי שגם לי מגיע. מרגיש לי כמו ערב של לפרויג
Cheers
אממממ כן, כמובן פירותי ולא פירוטי 🙂