In Memory of Eran – לזכרו של ערן

לא מעט פעמים שאלו אותי מדוע אני מתעקש לכתוב את הבלוג תחת אותו השם הישן – "ישראל-אנדרגראונד", הרי הקהילה כבר מזמן התברגנה, התמכרה להורות וליום-יום, וחבריה כבר אינם נפגשים בכל לילה בשבוע. התשובה שלי תמיד היתה, שאני מאמין שזה לא רק שם, אלא מסורת וחלק בלתי נפרד ממני. כל אחד ואחת בקבוצה הנפלאה הזו עזרו להגדיר חלק משמעותי ממי שאני, בדרכים רבות ומגוונות. מסורת היא אולי מילה מיושנת כיום, אבל בהקשר של ישראל-אנדרגראונד היא ממלאת אותי גאווה גדולה.

מימיה הראשונים של הקהילה ערן היה התגלמות האמונה הזו שלי. ערן תמיד נתן מעצמו לכל אחד ואחת בלי תנאים מוקדמים, תמיד היה מוכן לעזור לכולם, תמיד חיבק, ותמיד ידע לומר "שחררו אותי", כשהיה צריך להפסיק לדבר. ערן מעולם לא שם את עצמו לפני הקבוצה או מעליה, אלא תמיד בתוכה ובמרכזה, כגורם מאחד, גם אם לא לגמרי בכוונה תחילה. כזה היה ערן.

עוד לפני הלילה הארור ההוא, זכרונות נפלאים צפו לי במחשבות באופן תדיר; מסיבות, צלילים, צפצופים באזניים, רדבול, ידיים באוויר, שש-בש, חיוכים גדולים ואמיתיים, בירה, וודקה-טוניק, Heaven Scent של "בדרוק", ניו-יורק. חברים. לערן יש חלק כמעט בכל הזכרונות האלה. הטיול הבתולי ההוא לאיביזה בשנת 2001 הוא חוויה שתלווה אותי כל חיי. "למה לא חזרת לשם?" היא עוד שאלה שנשאלתי לא אחת, והתשובה כל כך פשוטה – כי ככה בדיוק אני רוצה לזכור את איביזה, וכי אלו האנשים שהיו איתי שם, שהפכו את החוויה לקסומה, הרבה יותר מהאי עצמו. ככה בדיוק אני רוצה לזכור גם את ערן.

גם את הטלפון שהעיר אותי בבוקר, במהלך ביקור בארץ, בו נאמר לי בפשטות "ערן כבר לא איתנו"…גם אותו אזכור תמיד. אזכור אותו לא רק בגלל הכאב והדמעות, אלא גם בגלל שהמילים אינן נכונות. ערן תמיד איתנו. ערן היה שם, כשנפגשנו והתחבקנו כולנו בבית-העלמין, כאילו תיכף נכנס (חינם, איך לא?) לאיזו מסיבה. ערן היה שם ודילל לנו את הדמעות עם חיוכים, כשהתבדחנו שוב כאילו אנחנו שוב בני עשרים וקצת. ערן עשה את מה שערן תמיד היה מצליח איכשהו לעשות, וחיבר את כולנו ביחד שוב. גם במותו. כזה בדיוק היה ערן.

אז נכון, תאונת אופנוע לקחה אותו מאתנו לפני שנה ולא תחזיר, ונכון שעכשיו המלאכים שותים בירה ומפסידים בשש-בש, אבל ערן כן איתנו. חלק מערן נמצא בי. חלק מערן נמצא בכל מי שהכיר אותו. חלק מערן נמצא בשם "ישראל-אנדרגראונד". ערן יהיה אתנו תמיד.

עכשיו יאללה, שחררו אותי…
גיא

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: