אני אוהב ג'אז. אני לא בהכרח אוהב כל אמן וכל יצירה, אבל רעיון האימפרוביזציה והשכבות המסונכרנות-אבל-ממש-לא תמיד קסם לי. במידה מסוימת יש בג'אז סוג של תיקון למוזיקה האלקטרונית בכלל ולטקנו בפרט, שמושתתים על לופים וסימפולים מאורגנים בתבניות מוגדרות. היום אני רוצה להמליץ לכם על תקליט חדש, שממש מרגש אותי, ומציג לראווה חיבור סימביוטי בין ג'אז, טקנו, חייזר ומתופף.
לא מדובר בהתחלה של בדיחה, אלא במפגש מוזיקלי מדהים בין ג'ף מילס וטוני אלן, תחת הכותרת – Tomorrow Comes the Harvest. שנתחיל? להמשיך לקרוא
הבלוג הזה הוא המקום בו אני משתף אתכם בדברים שמרגשים אותי. באופן תדיר מדובר בפטיפון מטורף כזה או אחר, או יצירה אלקטרונית שנגעה לי בעצב הנכון. באופן פחות תדיר אך לא פחות מרגש מדובר במשקה הזהוב האהוב עלי – וויסקי.
הפעם הנוהל מעט שונה, ולא אכתוב על וויסקי סקוטי או אירי שאני מכיר, בבקבוק גדול שהתרוקן לו זה עתה. הפעם אני מתכוון לכתוב על וויסקי ישראלי שאני לא מכיר, בבקבוקון קטנטן, שהגיע אלי במשלוח מיוחד מישראל ועדיין לא פתחתי. למען האמת, זה אפילו לא וויסקי באמת, אלא "סינגל מאלט צעיר", אבל למה להיות קטנוניים? שנתחיל מההתחלה?
כמעט מימיו הראשונים של הבלוג הבענו התלהבות כנה מכל יוזמה ליצור פטיפון חדש, שמאתגר לאו דווקא את האודיופילים (אם כי אלו לא אמורים להתלונן), אלא אם המכורים לעיצוב והנדסת מוצר. בעולם בו קיימים אתרים כמו Kickstarter, פרויקטים מלהיבים ומגוונים יכולים לקרום עור וגידים ע"י השגת אמון הרוכשים העתידיים, עוד לפני שחוברו להם שני ברגים יחדיו. על כן לא פלא, שהפטיפון היפהפה עליו אנחנו כותבים היום הוא לא פחות מאשר המצאת הגלגל מחדש.
לייבלים ויוצרים אקספרימנטלים חיפשו מאז ומתמיד ערוצי הפצה שונים מהמקובל, על מנת להפיץ את מרכולתם ואת אמונתם/אומנותם. באמצע העשור הקודם, כשהחלו לעשות קולות של חזרה למרכז הבמה, או לפחות לשולי הבמה (לצד פורמטים דיגיטלים), התקליטים סיפקו דרך ייחודית ולא המונית להפצת מוזיקה.
שטח הפנים הגדול של עטיפת התקליט (מעט מעל 12 אינצ'ים) איפשר חופש אמנותי, שמחליפיו בשוק לא נהנו ממנו, וכמו כן היות התקליט זמין בכמות מצומצמת, הפכה אותו למצרך מבוקש ולפורמט הנבחר, כשהמטרה המוצהרת היא הפצה מצומצמת של מוזיקה.
הזינוק האקספוננציאלי במכירות התקליטים מאז 2008 ועד היום, שולי ככל שיהיה ביחס לכלל שוק המוזיקה, הוביל לפתיחה מחודשת של מפעלים לייצורם, בנייה של מכונות חדשות ומשוכללות יותר להדפסתם, אינספור הוצאות מחודשות של אלבומים, ואפילו לצונאמי של דגמי פטיפון ברמות גימור שונות. למרות כל ההתרחשות הזו, לא הכל נפלא בממלכת התקליטים, ועם הביקוש עלו גם המחירים. התעוררות שהחלה כאמירה אמנותית, הפכה עם השנים לסוג של סטנדרט ביתי חדש, למי שלא מסתפק או מסתפקת בהארד דיסק כמקום אחסון למוזיקה. עם העליות במחירים והסטנדרטיזציה של הפטיפונים והתקליטים, לאן ילכו אמני השוליים? התשובה דורשת עפרון.
כמעט וסיימנו את סיכום השנה שלנו. אחרי חלק ראשון אנרגטי וחלק שני מרגיע, מגיע החלק השלישי והאחרון ברוח החגים. כידוע בחג-המולד ההוא של הגויים, נהוג לבקש מתנות מאיש מבוגר עם זקן לבן ובגדים מוזרים, או כמו שקוראים לו אצלנו – היפסטר.
לא אחת מוצאים עצמם חובבי המוזיקה מול שוקת שבורה, כשמנסים ולא מצליחים למצוא קטע או אלבום ישן, שמתגלים כקשים להשגה. לעתים מלאכתם של צדיקים נעשית ע"י אחרים, והקטעים מודפסים שוב, כחלק מאוסף או בתור "ריפרס". כדי להתאים לאווירה, החלק השלישי הוא ריכוז מתנות מוזיקליות, שקיבלו חברי הנבחרת ב-2016, כחלק מאוספים וריפרסים שעלו שוב באוב, ושימחו לבב אנוש.
להמשיך לקרוא
התגובות שקיבלנו לחלק הראשון בסיכום השנה של ישראל-אנדרגראונד הפתיעו אותנו. זה לא עניין של מה בכך, לקבץ ברשימה אחת את תפיסתם המוזיקלית של שישה מכורים לקצב, כל אחד מהם עם טעם ייחודי. התוצאה שהתקבלה היא פלייליסט מבריק, שהדגיש את כל מה שטוב על רחבות הריקודים.
כעת מגיע תורו של החלק השני בסיכום השנתי, והפעם משהו שונה לגמרי – מוזיקה להרגע איתה. אתם רוצים לשבת על הכסא הכי נוח שלכם, לנשום עמוק וללחוץ על "פליי"…
להמשיך לקרוא
רגע לפני סיומה של שנת 2016, שהותירה אחריה שובל של צלקות ומודעות-אבל אצל חובבי מוזיקה ברחבי העולם, הרגשנו צורך עז להשתתף בפסטיבל סיכומי השנה, אם כי לא בצורת מצעד או דירוג, וגם לא בהתבסס על טעמנו האישי ותו לא, כי מוזיקה היא של כולם. הרשימה שלנו, כמו כל דבר טוב אחר, מתחלקת לשלושה חלקים. בחלק הראשון שאתם קוראים עכשיו, מרוכזות הבחירות שלנו בקטגוריית המוזיקה שמכוונת לחוליות הגב, לברכיים, ובאופן כללי נתמכת ע"י איגוד האורטופדיה הבינ"ל – קטעים לרקוד לצלילם. בחלק השני תמצאו קטעים להרגע איתם, ובחלק השלישי – ריפרסים (הוצאות מחודשות) וקומפילציות שעשו לנו השנה טוב על הלב.
ברור לנו שטעם מוזיקלי הוא חיה מגוונת מאוד, ולכן קיבצנו נבחרת משובחת, שכל אחד מחבריה בחר שלושה קטעים בכל קטגוריה. בלי כל סדר, ניקוד או מדליות. פשוט מוזיקה נהדרת, שתוכלו להאזין לה כאן, יחד עם כמה מילים להסביר את הבחירה, כי קצת סופרלטיבים לא יזיקו.
כאן בבלוג אנחנו מאמינים באיכות, גם כשזו מגיעה על חשבון הכמות. אם אתם אוהבים את מה שאתם שומעים, קוראים ורואים, נשמח אם תרשמו לקבלת עדכונים (כפתור קטן בעמוד הראשי של הבלוג), תעקבו אחרינו בפייסבוק, ותשתפו את האייטם הזה ברשת החברתית החביבה עליכם. ככה יהיה לנו תירוץ טוב לכתוב שטויות גם ב-2017. שנתחיל? להמשיך לקרוא
בסיום הסרט הראשון בסדרת "בחזרה לעתיד", מרטי מק'פליי פונה ל"דוק" בראון, ואומר לו, שאין מספיק כביש פנוי לפניהם, בכדי להגיע למהירות הנחוצה למסע בזמן. התשובה הנפלאה של "דוק" היא ללא ספק אחד מביטויי העתידנות הכי מוצלחים שברא הקולנוע המודרני: "כבישים? במקום אליו אנחנו מגיעים אנחנו לא צריכים…..כבישים".
למרות שהבלוג שלנו, מימיו הראשונים ועד היום, עמוס בהשתפכויות על פטיפונים, תקליטים, ואיך אלה ואלה מתחברים להם יחדיו, ההמצאה עליה אנחנו כותבים היום גרמה לנו לתחושת ריחוף אמיתית, כמעט כמו זו שמרטי מקפ'ליי חווה כש"דוק" קיפל את הגלגלים וטס לעתיד. להמשיך לקרוא
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; בערך שעתיים אחר כך הוא המציא את הקלטת, ואיתה את העפרון (למה? ככה). ילדי אותן השנים יזכרו גם את הכפתור הנהדר ההוא ב"ווקמן", שהפעיל את מנגנון הנמכת הרעשים Dolby B. מאחורי הכפתור ההוא, בווקמן של שנות השמונים, היה עולם ומלואו של טכנולוגיה. בניגוד גמור לעשור ההוא, דווקא היום בולטת בהעדרה טכנולוגיה, שתעלים רעשי רקע מיותרים במוזיקה . "לאן נעלמת, הנמכת רעשים אהובה?".
רבים לא יודעים, אבל כמעט כל חברה שכיבדה את עצמה, המציאה מנגנון מיוחד להנמכת רעשים. Philips היתה שם עם ה-DNL, שפירושו Dynamic Noise Limiter; ל-JVC היה ANRS, שפירושו עוד כמה מילים עם Noise Reduction באמצע, ואפילו את Super ANRS, שזה כמו הקודם, אבל Super; אולי המנגנון הכי משובח בעיני רבים היה High-Com של חברת Telefunken, שהיה בשימוש במגברים של חברת Nakamichi המשובחת. מגיע להם, ולו בגלל שלא השתמשו בקיצורים וראשי תבות. ואז, אם יורשה לנו לחזור צעד אחורה לעולם שכולו ראשי תבות, יש את DBX.
בדומה לדולבי, שרובכם מכירים בצורה כזו או אחרת, גם אצל DBX האודיו היה צריך להיות מקודד במכונה קסומה, ולהיות מנוגן שוב דרך מכונה קסומה אחרת (או מכונה רגילה שהופכת לקסומה בלחיצת כפתור). בניגוד גמור לשיטת דולבי, בה אפשר להאזין לאודיו מקודד בלי להפעיל את המנגנון, וכמעט ללא אבדן איכות, DBX חייבה האזנה למוזיקה מקודדת אך ורק דרך המכונה הקסומה. בלעדיה הסאונד נשמע, איך לומר…מזעזע. האם DBX יכולה לחזור ולמלא את תפקידה ההסטורי גם במאה ה-21? להמשיך לקרוא
ערב אחד לפני כשנה, קפץ לי בפיד סטטוס של תקליטנית חביבה, בו התרעמה על חזרתם של צלילי הטראנס למוזיקה העדכנית. טענה זו נשמעת מעט טרחנית, בטח לכותב שורות אלו, אשר ינק את הז'אנר בכל רקיעת רגל ומחיאת כף עוד מגיל בר-מצווה. כיוון שאני אוהב שמרימים לי להנחתה, מצאתי את עצמי משוטט ברחבי הפלייליסטים, פודקסטים והעדויות המצולמות, בכדי לבדוק האם זוהי מציאות או סתם מרירות.
הטראנס המלודי ממשיך להתנגן על במות ענק ולגלגל כסף רב גם היום, אך מעבר להמנוני עבר, שמשולבים מידי פעם (כדוגמת Age of Love ו-Cafe del Mar), הרי נדמה שההאוס והטכנו די בידלו את עצמם, לפחות קונספטואלית, מעולם הצלילים האופוריים של הז׳אנר. זה לא סוד, שיש מספר תקליטני טופ-20, שנוהגים לשלב קלאסיקות בסטים שלהם. Nina Kraviz ו-Sven Vath הם אולי הדוגמאות הכי בולטות, אבל וודאי לא היחידות. נשאלת השאלה האם גל חדש של קטעי טראנס מלודי עומד לשטוף את רחבות הריקודים בעתיד, או שאלו גחמות של רגע ותו לא. את המסקנות שלי אנסה לפרוס לפניכם מיד. להמשיך לקרוא
israelunderground 