כתם לכל החיים

10 אפר

אחד החברים הטובים ביותר של הבלוג הזה היה ועודנו הנוזל הזהוב המכונה וויסקי. יש לנו גם הסטוריה עם אירים כאן בבלוג, ולכן זה רק מתבקש לשלב את השניים באייטם על וויסקי אירי, שבדיוק נמזגה ממנו הכוס האחרונה. כמעט בכל דיון על וויסקי מאיזור הברקסיט, ידם של הסקוטים על העליונה, ולעתים קרובות ממש לא בצדק. כמות המזקקות הפעילות באירלנד עומדת על בערך עשרים, בעוד שבסקוטלנד כמות המזקקות הפעילות היא מעל מאה ועשרים. כמעט ולא משנה עד כמה מבריק הוויסקי האירי שמולכם, הלוגם הממוצע תמיד ינפנף בידו לברמן, ויבקש איזה "סינגל מאלט סקוטי בן 15 לפחות", כשצריך להרשים.

הפעם נכתוב על אנדרדוג אירי, שמאז הפגישה הראשונה שלנו, בפאב אירי שכונתי בקינסייל שבדרום אירלנד, רדפתי אחריו בכל הזדמנות. בשביל להבין את Green Spot צריך להבין מעט יותר על מסורת הכנת הוויסקי באירלנד, ומכיוון שאנחנו ישראלים גאים – גם קצת על התחמקות מתשלום מיסים. כבר שווה, לא?

השנה 1697, והבריטים עושים את מה שהבריטים באותה תקופה ידעו לעשות – נלחמים מלחמות. מכיוון שמלחמות הן דבר יקר, הבריטים עשו את הדבר השני אותו הם עשו מצוין, אז וגם היום – הטילו מיסים מוזרים. והפעם – מס על שעורה נבוטה. רגע…מה?

בואו וניקח צעד אחד או עשרה אחורה. חומר הגלם הראשון, שמונח על השולחן בשיחה על וויסקי, הוא שעורה (Barley). בתחילת התהליך שעורה מושרה במים פושרים עד שזו מתחילה לנבוט, ואז מיובשת על מנת לעצור את תהליך ההנבטה. בשלב הזה קורים עוד דברים קסומים, שכתוצאה מהם הסוכרים בשעורה המונבטת תוססים והופכים לאלכוהול. התופעה הזו משותפת לוויסקי ולאחותו הצולעת – הבירה. במאה ה-17 איכות מי השתייה היתה כה ירודה, עד כי היה בריא יותר לשתות בירה מאשר מים, שכן האלכוהול בבירה תיפקד גם כחומר מחטא. לא מפתיע אם כך, שילדים בריטים בגיל גן, ברגע שהצליחו להיגמל מהחלב של אמא, עברו לשתות בירה יחד עם אבא. מאותה סיבה גם לא מפתיע, שהבריטים הטילו מס שעורה-נבוטה, אותו שילמו כל מבשלי הבירה לפי כמות השעורה שהם מנביטים. בחשבון פשוט…יותר שיכורים = יותר כסף.

בתמונה: אילוסטרציה של נער בריטי במאה ה-17. גם ה-18, 19 ו-20

נפגעי-משנה מהמס ההזוי בתבל היו מזקקי הוויסקי. הפתרון היצירתי של כמה מזקקים אירים, היה להתחיל לשלב שעורה מונבטת עם שעורה שאינה מונבטת. המטרה הברורה היא כלכלית, שכן שימוש בחיטה שאינה מונבטת פירושו תשלום מס מופחת. תהליך ההתססה של השעורה שאינה מונבטת (non malted barley) איטי יותר ודורש זיקוק משולש (זיקוק בשלושה דודים, זה אחר זה), ועל כן מדובר בכמות קטנה יותר של בקבוקים בכל פרק זמן נתון. התהליך הארוך והמסורבל הביא לעולם מספר מותגי וויסקי, שקיבלו את הכותרת Pure Pot Still, והינם בעלי טעם שונה בהרכבו מזה של אחיהם הסטנדרטים, בשל השימוש בשעורה הלא-נבוטה. אכן, אחת מההמצאות היותר חשובות בעולם זיקוק הוויסקי באירלנד לא נולדה מרגע של "יוריקה!", אלא מהרצון לחסוך כסף ולתחמן את רשויות המס. כפיים.

מנהג נוסף בימי קדם של הממלכה הבריטית היה יישון והפצת וויסקי ע"י סוחרי יין. את חומר הגלם הבסיסי הם היו קונים מהמזקקות, ומיישנים אותו בשלל חביות יין ריקות שעמדו לרשותם. משפחת מיטשל, סוחרי יין מדופלמים תחת השם המפתיע Mitchell & Sons, היתה רוכשת תזקיק ממזקקת מידלטון הסמוכה (הבית של וויסקי Jameson, בין השאר), מיישנת אותו בקומבינציית חביות מורכבת למשך חמש שנים, ואז את המיזוג כחמש שנים נוספות בחביות נייטרליות. את שמות הוויסקי שמכרו שאבו המיטשלים ממנהגם לסמן חביות יין שונות, בכתמי צבע שונים, בהתאם לסוג החבית. אחד המפורסמים שבהם קיבל את השם Green Spot. 

בתמונה: חדר הנבטה במזקקת וויסקי, או בשמו השני – רייב של שעורה

עם העלמות המס המוזר לטובת מיסים מוזרים אחרים, שיטת הייצור המשלבת חיטה לא נבוטה נמוגה כמעט לחלוטין. בשנת 1971 מזקקת מידלטון קנתה את הרשת בה פעלו המיטשלים לדורותיהם, וזו גם היתה ההזדמנות להחזיר את ייצור הוויסקי המיוחד הזה (ודומיו) לעולם. בימינו אנו מידלטון מייצרת משפחה מצומצמת של וויסקי מסוג Single Pot Still (המילה Pure נאסרה לשימוש מטעמים חוקיים כאלה ואחרים), בינהם גם ה-Green Spot, שמיוצר מבלנד של מאלטים המיוצרים בשיטה המסורתית של זיקוק כפול, בגילאים של 7 עד 10 שנים בערך. ה-Pot Still האירי שומר על אופיו המיוחד, ואנחנו שומרים על הזכות לכתוב את דעתנו על הכתם הירוק-זהוב.

הריח של הגרין-ספוט הוא סנדביץ' של מתיקות, שבתוכו ממרח של תפוזים. ריח מאלט ברור, אבל עם נטייה למתיקות, וניל, קרמל וניחוח תפוזי, שמונחים ביחד על מצע של עץ. אפשר להתפלפל ולומר, שהיה נחמד לקבל איזון שונה, בו העץ מקבל יותר ביטוי על חשבון המתקתקות, אבל מצד שני סביר להניח שזה היה ספתח פחות מתאים למה שמגיע אחר כך. המתיקות ברורה ושולטת באף, אבל אין בה שום דבר תוקפני או לא נעים, מהסוג שממש לא חביב עלי. אפס עשן, וטוב שכך. לעתים חשוב לדעת מה לא לדחוף לקלחת (ציון 22). הטעם הוא המקום בו שוכנת התוצאה של הזיקוק המשולש, והשימוש בשעורה לא מונבטת. משב רוח מרענן של תבלינים ותפוח ירוק חמצמץ. הגרין ספוט זורם בגרון עם מעט מאוד חיכוך, ופשוט נעים. מהמתיקות נותר הד בלבד, שמשלים בדיוק במקומות הנכונים את הרעננות המתפרצת בטעם. אין חלק מזה (ציון 24). הסיומת ארוכה ונעימה, כשמתיקות עדינה עולה מחדש, לצד עץ האלון מהחביות, והתבלינים שעדיין מורגשים בכל מקום. מי שאהב את ההתחלה יאהב את הסיום, ומי שלא אהב את ההתחלה, לא ימצא נחמה גם כאן. אחוז האלכוהול הנמוך יחסית (40%) מסיר מהשולחן כל תחושה של חריפות-יתר (ציון 22). מורכבות אפשר לחפש כאן עד מחר, אבל דווקא הפשטות היא זו שמאפשרת סיפור אחיד מתחילתו ועד סופו. זה לא רק אחד מהוויסקי היותר חלקים ונעימים שטעמתי, לכל אורך הטעימה, אלא מדובר בוויסקי שעושה את זה תוך הצגת טעמים, שאינם נפוצים בעולם הזה. איזה כיף (ציון 25). מן הסתם, אם הייתי שופט את הוויסקי הזה באותו הכלים שאני שופט מפלצות עמוסות טעמים ו/או מעושנות, היה מדובר בציון של מיץ-פז, אבל מכיוון שמדובר בוויסקי נגיש, חלק כמו טוסיק של תינוק, עם טעמים מתפרצים של תפוח מחד, ומאידך תבלינים ומתיקות מעודנת, הוויסקי הזה הוא ענק בקטגוריה הקטנה שלו, עם ציון 93.

השורות התחתונות:
למי כן – לכל מי שאוהב את עצמו. הוויסקי הזה הוא סוג של פינוק, שאין ממש זמן רע לטעום אותו.
למי לא – למי שוויסקי עבורו נמצא במנעד טעמים וריחות ברור. אם וויסקי עבורכם זה "מתוק" / "מעושן" / "פירותי", ייתכן והגרין ספוט יתפספס אצלכם, וייתפס כמוצר נחות.
מתי – מתי לא?!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: