זה קרה לפני שנתיים בערך. הייתה זו מהשעות המוזרות בהן מוזיקה נוטה להשמע מעט אחרת, וברקע התנגן לו מיקס בשם המסתורי "כמו הרוח". הסט היה מסע, שהתחיל עם צלילים קיציים המשיך בקלאסיקות איטלו-דיסקו, עד שלפתע בדקה ה-21 נכנס קטע, שהרגיש כאילו נוצר בגלקסיה אחרת וגרם לידיים להתכסות בעור-ברווז. היה זה קטע של Grackle, אמן שלא הכרנו עד אותו הרגע. חיפוש קליל במנוע החיפוש הקרוב העלה את שמו של William T. Burnet, גיבור הפרק הנוכחי בסדרת הפודקאסטים שלנו. מאותו הרגע סומן בארנט כאמן שצריך לשים עליו עין.
ככל שעבר הזמן גילינו עוד ועוד יצירות שלו, שלל אליאסים מגוונים תחתם שחרר מוזיקה מעולה ומקורית, ומעל הכל הכרנו בחור משעשע, בעל אופי קצת משוגע, שחי לו מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. אפשר לקרוא לזה צירוף מקרים פשוט או גורל בלתי נמנע, אך אותה דקה 21 במיקס הובילה להיווצרותו של הפרק ה-21 בסדרת הפודקאסטים שלנו, עם אורח סופר-כשרוני וכוכב עולה בסצינת המוזיקה האלקטרונית בארה"ב בפרט ובעולם בכלל. יחד איתו אנחנו נרגשים לפתוח את העשור השלישי של סדרת ה"פודיומיקס" שלנו, דרכה אנחנו מביעים את האני-מאמין שלנו לא רק לגבי המוזיקה שאמנים יוצרים או מנגנים, אלא גם לגבי האמנים עצמם.
וויליאם תומאס בארנט ככל הנראה אינו מוכר למרבית האנשים בארץ, אבל מרבית הסיכויים הם, שאם עדיין לא נתקלתם באחת מהדמויות שהוא לובש במהלך היצירה המוזיקלית שלו – בקרוב תפגשו בהן. כחיפשנו את הדרך הכי טובה להציג אותו לכל מי שעדיין לא מכיר, נתקלנו בפסקה מתוך ראיון שערכה איתו לינה גולדברג עבור הבלוג Infinite State-Machine בספטמבר 2009.
"בארנט הוא הטיפוס שנכנס למועדון, נשאר עם הז'קט עליו, וכמעט ולא מדבר עם מי שאינו דיג'יי או מוזיקאי. בלונדיני, ממושקף, ושולף הערות עוקצניות במהירות הבזק, הוא נראה כמו התיכוניסט המושלם, שהפך לגולש סקייטבורד ועל הדרך התבגר. הוא מגיב למרבית ההערות על נשים במילים כמו "איכס", ולרוב תמצאו אותו עם חיוך גדול מרוח לו על הפנים."
Press PLAY for instant relief
ועכשיו, אחרי ההקדמה, שאלנו את וויליאם כמה שאלות:
1. עברת לברוקלין שבניו-יורק בשנת 1999 ונשארת שם עד היום. אילו שינויים חלו בסצינה הניו-יורקית מאז ועד היום? יש איזה שינוי כלשהו שתפס לך את העיניים?
אהה…האמת היא שלא שמתי לב לאיזה שינוי. דורות חדשים של אנשים נכנסים לסצינה הזו כל הזמן ושומרים אותה רעננה, אבל בגדול שום דבר לא השתנה. אולי הכל קצת יותר תאגידי ויש פחות חופש ופחות ערבוב בין אנשים וסגנונות, אבל כמו תמיד יש עדיין את המקומות הנוצצים ואת אלה המחתרתיים, ויש קהל טוב לצד קהל רע. אני חושב שצריך הרבה יותר מזה בשביל לשנות את ניו-יורק. אולי המועדונים עצמם והקהל מתחלפים ברקע, אבל ממש לא העיר עצמה.
2. עושה רושם ששמת דגש אמנותי רציני על עטיפות התקליטים, שאתה משחרר בלייבל שלך. האם יש לעטיפות האלה משמעות קוסמית כלשהי, שמתייחסת למוזיקה שיש על התקליט, או שזו פשוט עוד דרך לבלוט?
במקור היתה לי כוונה, שלאמנים תהיה שליטה מוחלטת על הרליס, מהמוזיקה ועד העטיפה, כדי שהכל יצא בפועל כמו שהם דמיינו. לצערי זה לא תמיד הצליח. לרוב יש שיתוף פעולה מצדם והתוצאה לא רעה, אבל ממש לא תמיד. השינוי בגישה האמנותית הגיע, כשקלטתי פתאום איזו כמות עצומה של תקליטים בעטיפה לבנה ובלתי מזוהה קיימים בחנויות תקליטים. הם פשוט בלתי ניתנים לזיהוי, מתערבבים זה בזה וממש קשה לחפש בהם. אמנות היא חלק מהחבילה המוזיקלית בשבילי, אז אני חושב שמי שמשקיע את הזמן והאנרגיה להדפיס תקליט ובסוף שם אותו בעטיפה לבנה ריקה הוא עצלן, קמצן ובמידה מסויימת גם מרמה את הלקוח.
3. מה הסיפור עם כל שמות הבמה? האם 'ווילי ברנס' הצליח לעשות משהו ש-Speculator ו-Grackle לא? מה או מי זה Black Deer? הם באמת כל כך שונים זה מזה או פשוט מהווים אותו בנאדם במצבי רוח שונים?
Speculator היה הכינוי הראשון שלי, וכנראה יישאר יותר זמן מכולם, מכיוון שזה הכיוני שלי כדיג'יי. Grackle היה הנסיון הראשון שלי בהפקת מוזיקה אלקטרונית "מוזרה", שלא היתה בהכרח רקידה. Willie Burns נולד כשקיבלתי את ה-SP-12 ועשיתי לראשונה נסיונות מודעים ליצור מוזיקת האוס רקידה עם 'בום בום בום'. עד היום אני לא ממש בטוח אם הניסוי הצליח, אבל כן, כל הטיפוסים האלה בתוכי מאוד שונים. Black Deer הוא יותר בקטע של מוזיקת Krout ביזארית עתירת גיטרות. אני מתכוון להמציא דמות נוספת בשם Phobian, שתחתיה אצור טקנו פשוט, ויש לי גם כוונות לנסות ולשחק גם ביצירה של ברייקביט.
4. באותו הנושא, יש לך ברזומה גם כמה שיתופי פעולה עם אמנים אחרים, כמו Galaxy Toobin שעשית עם Eliot Lipp וגם PG&S שעשית עם Professor Genius aka Jorge Velez. מצאת אתגר מיוחד בעבודה עם אחרים?
אני אוהב שיתופי פעולה. אפשר ללמוד המון רק מלהסתכל על הדרך בה אחרים עובדים ויוצרים. Eliot נמצא במקום שונה לחלוטין ממני, והעבודה איתו עזרה לי מאוד לארגן ולצמצם את כמות הציוד שאני עובד איתו. אני חושב שהוא תרם לי הרבה והפך אותי להרבה יותר פרודוקטיבי. עם Jorge זה יותר עניין של להפגש בכיף שלנו ולשחק עם מזויקה, כך שכל סשן איתו הולך לכיוון אחר לגמרי. בניגוד אלי הוא ממש לא אוהב להקשיב למוזיקה לפני שהוא ניגש לעבוד וליצור כזו בעצמו. היו לי לאחרונה עוד שיתופי פעולה עם Secret Circuit, Suzanne Kraft וגם עם Tom Hawk, אז נראה לי שאני בכיוון הנכון ומתכוון להמשיך. זה ללא ספק אתגר שונה לגמרי מעבודה לבד.
5. ומה לגבי Legowelt? רוצה לספר לנו על שיתוף הפעולה הספציפי הזה ועל פסי-הקול SkyWatcher ו-Duneman?
הא! טוב, זה היה בזמן שביקרתי המון בהולנד וביליתי עם דני (האיש מאחורי Legowelt), אז החלטנו להכין סרטים קצרים כדי להעביר את הזמן ולצאת מהבית. התוצאות היו Skywatchers ו-Duneman. זה היה פשוט כיף. אני חבר טוב של דני וכל החבורה של 'בונקר' עוד מאז הביקור שלהם בניו-יורק בשנת 2001. עשינו את כל מה שעשינו יחד כדי להלחם בשעמום.
6. אתה יוצר מוזיקה כבר כמעט עשרים שנה ומתקלט בערך מאז פרוץ המילניום. מה (או מי) היו ההשפעות הגדולות שלך, שהובילו אותך לשני המסלולים האלה?
כן, אני חושב שהדבר היחיד שאני יכול להצביע עליו הוא העובדה שניגנתי בלהקה בגיל 16. מוזר, מעולם לא ניסיתי לחשוב על זה ככה, אז באמת שאין לי מושג. אני פשוט אוהב תקליטים ומוזיקה ושם זה נגמר. אני לא ממש יודע מה הוביל אותי להיכן שאני נמצא היום.
7. כיום אי אפשר להתעלם מהגל ההולך והגובל של הגירת אמנים מכל היבשות לכיוון אירופה. האם אי פעם חשבת לצאת מארה"ב ולעבור לאירופה…נניח לאמסטרדם או ברלין, או שאתה מבסוט בדיוק איפה שאתה עכשיו?
כמובן שחשבתי על זה. היה שלב בתחילת שנות ה-2000 ששקלתי לרגע לעבור לברצלונה דווקא, אבל זה עבר לי מהר מאוד.לפני כמה שנים חשבתי בכלל לעבור לדיסלדורף בגרמניה, אבל אין שמץ של סיכוי שאעבור למקומות כמו אמסטרדם או ברלין. כרגע ממש טוב לי בניו-יורק. יש בעיר הזו משהו מיוחד, גם ברגעים בהם קשה או מגעיל, ופשוט אין כמוה. באופן אישי אני חושב שהשוק האמריקאי הוא השוק שיותר חשוב לפרוץ לתוכו, ולא האירופאי. אירופה קלה. רק צריך להדפיס איזה תקליט בינוני בלי עטיפה מעוצבת או שמות עליה, לספר לאנשים שזה הדבר הכי מגניב שיש, והופה, אתם בעניינים. ארה"ב שונה מאוד ומדובר גם בשוק עצום בגודלו. זה אתגר גדול מאוד ואני אוהב כאלה אתגרים.
8. אנחנו רק יכולים לנחש איזה חלק משמעותי תופסים המוזיקה והיצירה בחיים שלך, אבל אתה מוכן בבקשה לספר לנו מה עושה וויליאם תומאס בארנט בזמנו הפנוי, וכשהוא לא מתעסק עם מוזיקה?
שום דבר, אם להודות באמת. אני הולך לעבודה בחנות התקליטים או בבריכה (אני מורה לשחיה) או שאני אוכל או שאני ישן. אני לא ממש אוהב להסתובב בבארים וכאלה מקומות. היו לי שנים של בילויים, והיום אני מעדיף לנצל את הזמן שלי ביצירת מוזיקה. ביום נורמלי אני קם בבוקר, עונה לאימיילים, מארגן משלוחי מוזיקה ואוכל ארוחת בוקר…משם לעבודה…חזרה הביתה לאיזו שנת אחה"צ קלילה, ארוחת ערב, קפה, מדליק את הציוד ומתחיל לעבוד. אם אני לא עובד אז אני פשוט מקשיב למוזיקה, והרבה. ואז מתישהו אני נרדם והכל חוזר על עצמו.
9. כשמסתכלים על רשימת האמנים שחתומים בלייבל שלך, קשה למצוא איזה חיבור אמיתי בינהם והם מאוד מגוונים. איך אתה בוחר את מי להחתים ולהציג בלייבל?
בגדול אני פשוט פוגש המון אנשים כשאני מטייל. במקרים אחרים אלו חברים שלי שמציגים לי אמנים, או האמנים בעצמם ששולחים לי דמואים. כשאני שומע משהו שאני אוהב, אני משתדל להכין יחד עם האמן משהו ששנינו נהיה מבסוטים ממנו, מוזיקלית בפרט ואמנותית בכלל…וזורמים משם. בדרך כלל הבחירה מבוססת על מצב הרוח, שמכתיב עבורי את סוג המוזיקה שאני מעוניין לשחרר בלייבל באותו הרגע, ועל ההזדמנויות שצצות בפניי לפעמים. אין לי תכנית-על, והדבר היחיד שמנחה אותי הוא שגם האמן וגם אני נהיה שמחים מהתוצאה וגם גאים בה.
10. מה דעתך על הכיוון הכללי אליו מתקדמת המוזיקה האלקטרונית בפרט וסצינת הקלאבינג בכלל? היית משנה משהו אם היתה לך היכולת?
אני חושב ששום דבר לא באמת השתנה, פרט לכמות ההייפ שהמדיות משדרות כלפי חוץ. פרט לכך הכל נשאר כשהיה. יש דיג'ייז טובים ודיג'ייז גרועים, ויש תקליטים מצויינים לצד תקליטים מזעזעים. שאיפה לשינוי, לשם השאיפה עצמה, נראית לי כמו בזבוז אנרגיה. איך שאני רואה את זה, אם משהו בסצינה לא נראה למישהו, זו האחריות שלו או שלה לעשות משהו בנדון…אחרת מדובר סתם בהתמרמרות שלא תתרום לאף אחד.
11. השמש מתחילה לזרוח ואתה מנגן בחוץ. הקהל בשגעון מוחלט ויש לך אפשרות לנגן בדיוק קטע אחד עד שהשמש תסיים לזרוח. מה אתה בוחר לנגן?
אין לי שמץ של מושג, האמת. זה יהיה תלוי במיקום ומי בדיוק הקהל, שלא לומר תלוי גם במה שנשאר לי בתיק התקליטים. המצבים דומים הייתי קצת יותר בכיוון הפופ לאחרונה…אז אולי Everything But The Girl או משהו בסגנון? אתם יודעים, משהו שיהיה בשביל הבחורות בקהל לשיר את המילים…אני פשוט ממש לא רוצה רק ערימה של בחורים מפוצצים מטקנו בזריחה שלי
12. השלם את החסר: "בגלגול הקודם הייתי כלל הנראה ___________
הא! מה זה?! תרפיה? מעולם לא ממש חשבתי על זה 🙂
*********************************
יחד עם הפרק החדש בסדרת הפודיומיקס וויליאם שלח לנו סט נוסף אותו הכין במיוחד בשבילנו. סט הבונוס הזה, לדבריו, אינו סט סטנדרטי, לא הוקלט במצב צבירה סטנדרטי, ולכן מומלץ להאזין לו במצב צבירה דומה. חושבים שאתם מוכנים לזה?…
israelunderground 
להשאיר תגובה