ישנם רגעים בהם עצמים דוממים מתגלים כבני שיח מורכבים למדי. כוס הוויסקי שמזגתי לכוס לפני מספר דקות לחשה לי בשקט "הגיע הרגע. יותר מדי זמן לא כתבת על איזה וויסקי". וואלה, צודקת. בזמן שחלף מאז כתבתי על אחד מהבקבוקים החביבים עלי, חלו שינויים רבים בהרכב יחידת העילית המכונה "הבר שלי בסלון". בקבוק סינגל-מאלט אירי נפתח ונעלם באורח פלא, בלי שהתעלה מעל בן-דודו המעורבב; אחת מיצירות המופת של גלנמורנג'י, עליה כבר כתבתי, גם כן החזירה בקבוקה לבורא; מפלסים מסויימים ירדו, ולצידם נחים כבר החברים העתידיים במקהלה, עדיין סגורים. כן, חברות וחברים – חזירות לשמה, ועדיין לא מצאתי את תעצומות הנפש לכתוב על כך. והנה, לחישה אחת של "המפלצת" שינתה את הכל. זוהי שאגתו האחרונה של בקבוק ה-Ardbeg Uigeadail.
בואו נוריד משהו מהשולחן, שמטריד לרוב את כל מי שמנסה לומר את שמו של הוויסקי הזה. הוגים את זה כמו "Oog-a-dal". אחיו הגדול של הוויסקי הזה היה הפוסט הראשון בקטגוריית הוויסקי של הבלוג, כך שהאתגר הפעם הוא מציאת מידע מעניין ולא ממוחזר. ספק אם ההכרזה על סיומו של הבקבוק ברגעים אלה ממש נחשבת. לא נורא, העם אוהב אתגרים.
אפשר להתחיל הפעם עם אותה המפה, שנשארה במקומה מאז הפוסט על הארדבג-10. בצד ימין תוכלו לראות את הגירסה הסקוטית ל"צפונים" ו"דרומים". ההיילנדרז, תושבי הצפון, הם הדבר האמיתי. גדולים, גבוהים, חזקים, לוחמים, נראים קצת כמו מל גיבסון/וויליאם וואלאס. הדרומים, מבחינתם הם החננות של סקוטלנד. המריחה האפורה והלא-קשורה בצד ימין למטה – זו כבר אנגליה, אבל מסתבר שברוב המפות של סקוטלנד הם משמיטים אותה לגמרי, ומציירים את סקוטלנד כאי מוקף ים. בכל התסבוכת הגאוגרפית הזו נשכחו הנקודות הכחולות במפה. אלה הם המוני איים קטנים, חלקם לא מיושבים כלל, ואשר תושביהם מכונים Islanders. אבות אבותיהם היו בכלל ויקינגים, שבהעדר תוכנת ניווט הצליחו להקיף את מרבית סקוטלנד ולנחות באיים. בתוך מערכת האיים יושב לו Islay על אלפיים (פחות או יותר) תושביו ושבע או שמונה מבשלותיו. שלוש מתוכן – Ardbeg, Laphroaig וגם Lagavulin, נחות להן בסמיכות על חופו הדרומי של האי, ובאופן סמלי משהו גם מייצרות את הוויסקים הכי מעושנים באי.
כשמדברים על וויסקי מעושן, יש עשן ויש Peat. סביר להניח שחלקכם נתקל במושג, ואולי גם נפנף בו פעם או פעמיים, אבל מה זה בכלל peat? אם במרבית סקוטלנד לא ממש חסרים עצי הסקה, אז ב-Islay, בו מזג האוויר הוא מתוצרת האוקיינוס, העצים הם מעטים, ונראים ברובם די מסכנים. הצורך באיזור הוליד חומר בערה חלופי, המכונה peat, שהוא בעצם האיכסה שנוצר מצמחים מתים, בעיקר באיזורים של ביצה. את הגועל הזה חורשים וחוצבים בקוביות גדולות, שאחרי ייבוש הופכות לגירסה שחורה ומזהמת של עצי הסקה. ה-peat מתאפיין בבערה איטית מאוד ובכמות עשן מרשימה מאוד. כל זה טוב ויפה, אבל עכשיו עולה השאלה איך כל זה נכנס לוויסקי, לא?
"מק'להן, לא נראה לי שתמצא פה את סבתא, אבל לפחות לא יהיה לנו קר בחורף"
אחד מתנאי הקדם ליצירת משקה אלכוהולי היא התססה של חומר הגלם ע"י חבריו הטובים ביותר של האדם השותה – שמרים. הבעיה מתחילה ביכולת של השמרים לפרק רק "חד-סוכריים", בעוד שהשעורה ושאר חברותיה מכילות עמילן, שהוא "רב-סוכרי". הדרך להפוך את הרב לחד היא הנבטה, שמכתיבה את השלב הראשון ביצירת וויסקי – השרייה של חומרי הגלם באמבטיה רטובה ונעימה. כשההנבטה מתרחשת, רוצים גם להפסיק אותה, מכיוון שהמטרה שלנו היא להכין וויסקי, ולא לגדל שדה. איך עוצרים הנבטה? חום, והרבה. את השעורה מניחים בתוך תנור גדול ועל משטח מחורר ומעביר חום. מתחתיה מבעירים אש נפלאה, שמייבשת, מחממת, ובעיקר עוצרת את ההנבטה. את האש הזו מבעירים עם peat, מה שמבטיח כאמור בערה איטית. אבל גם עשן, שעובר את משטח הייבוש וחודר לשעורה. והנה לכם, חומר הגלם של וויסקי מעושן. יותר peat – יותר מעושן.
וכאן נכנס לסיפור המפלץ למשפחת Ardbeg. הוויסקי הזה מקבל את שמו מאגם (לוך) בשם הקליל Uigeadail, אשר ממנו מגיעים המים להכנתו. האגם נח לו על מצע אינסופי של אדמת כבול (הגירסה המעוברתת של peat) ועל כן תורמים גם כן בעצמם לאופיו של הוויסקי. או-ג-דל מיושן בשילוב של חביות בורבון, אותו וויסקי המיוצר מלפחות חמישים אחוזים תירס, וחביות שרי. את הכינוי "מפלצת" מקבל הארדבג הזה בזכות סינון שמתבצע, כשהוויסקי עדיין חזק מאוד, וכך הוא מבוקבק בריכוז של כ-54.2% אלכוהול. חיטוי פצעים מעולם לא הריח כל כך טוב.
וויסקי שכזה עשוי לעתים להיות מעט חזק מדי, ודורש דילול קל. לפני שמישהו קם וצועק "גוועאלד!" חשוב להבהיר שני דברים. הראשון – קרח עושה רע לוויסקי. הקרח חוסם המון טעמים, ובמידה רבה וויסקי קר טעים בערך כמו גלידה חמה, ולכן כל אזכור של דילול וויסקי מתייחס לסדר גודל של פקק או שניים מים מינרלים/מסוננים למנת וויסקי. השני – דילול וויסקי אינו פשע, ולעתים אפילו "פותח" טעמים נסתרים והמעשיר את הוויסקי. טעימה טובה של וויסקי לא מוכר תכלול סיבוב "נקי" וסיבוב עם קצת מים. בכל זאת, כשוויסקי הוא 54.2% אלכוהול, אז הוא גם 45.8% מים.
הריח של ה-Uigeadail הוא מושלם. זהו. עם כל פצצת העשן שנזרקה לאמצע החדר הייתם מצפים לריח של שריפה, אבל עם טיפת מים בתוכו העשן הנפלא מוצא עצמו משלב ידיים עם צימוקים עטופים שוקולד, ואפילו משהו שעם קצת דמיון יכול להריח כמו מוקה. ביום אחר הייתי מאשים את חביות השרי. הפעם צריך רק לתת להן חיבוק גדול ולומר תודה. פשוט נהדר (ציון 25). מכת הטעם של הוויסקי הזה מכילה כמעט הכל – ממתקתקות מפתיעה, דרך פיצוץ של תבלינים בפה, ועד שילוב של פירות מעושנים. הבעיה היא שבמקום לעמוד בתור, כל הטעמים נדחפים ביחד דרך הדלת, ומתקבלת תחושה מעט פסיכוטית. משתפר עם תוספת מים (ציון 23). הסיומת של הוויסקי, כשכבר מתחילים להרגיש את המסע שלו במעמקי הגרון, היא ארוכה כמו קטע מאתגר בטור-דה-פראנס. זוהי תכונה מדהימה לכל וויסקי שמתגאה בה, אבל לצערי הדומיננטיות בשלב הזה שייכת לצד הפירותי/מתקתק, שמסתדר עם העשן לפרק זמן קצר, אבל פחות כשמכריחים אותם לרקוד וואלס ארוך ביחד (ציון 21). השלמות והמושלמות באגף הריחות של הוויסקי הזה הופכים להיות מעמסה, כשהוויסקי מתקדם לקו הסיום, ופשוט לא מצליח לשמור על אחידות. הרמה גבוהה לכל האורך, אבל היא לא תמיד מובנת, בטח לא למי שמחפש קו אחיד בוויסקי (ציון 22). הציון הסופי של המפלצת מלוך אוגדל הוא 91. זה לא נגמר בהשתפכות כמו אחרי סיבוב על ה-TEN, אבל מדובר בוויסקי עוצמתי, עם מורכבות של פצצה גרעינית.
ונעבור כהרגלי לשורות התחתונות:
למי כן – לחובבי עשן, עשן ועוד עשן בוויסקי, למי שלא אכפת לו שהוויסקי מדבר בחמישה קולות שונים, ולמי שסתם אוהב להסניף בקבוקים.
למי לא – ממש לא לטטרנים. אלה יחמיצו את כל מה שעושה את הוויסקי הזה מהנה. גם לא למי שחושש לשלם הון קטן על בקבוק קטן (700 מיליליטר במקום הליטר המקובל*
מתי – כשיש לכם זמן לשבת שעה על כוס וויסקי קטנה. כל שלוק קטן הוא גם שלוק איתן, וצריך לתת לו לסיים לפטפט לפני השלוק הבא.
להשאיר תגובה