אני מניח, שאחרי שלושה חדשים, המשפט "יצאנו להפסקה, תיכף נשוב" יהיה קצת לא במקום. מצד שני "היו שלום ותודה על הדגים" מקדים את זמנו באי-אלו שנים, ולכן ישבנו וחשבנו על מה אפשר לכתוב עכשיו, שיהיה שונה, בעל ערך מוסף, וגם יתרום משהו לעתיד. הפתרון, איך לא, נמצא בעבר. בשנת 2005 אם צריך לדייק.
לפני עשור וחצי פעלה לה קהילת אנשי-לילה שוקקת בשם "ישראל-אנדרגראונד" – הגלגול הקודם שלנו. בחורבותיו של פורום הקהילה, כמו בטירה עתיקה, עדיין ניתן למצוא אוצרות. אוצר אחד שכזה, הוא סדרת מאמרים, שנכתבה ע"י חברי קהילה מכובדים, ואשר תוכנם עומד גם עומד במבחן הזמן.
החלטנו להראות, שלא רק לאלבומי מוזיקה ישנים אפשר לעשות remastering, אלא גם לטקסטים מעניינים. פרט לעריכה קלה, לטובת שנת 2015, הטקסט שתקראו נכון ומעניין היום, כמו שהיה בשנת 2005, וכמו שיהיה בשנת 2025. הקרדיט כולו מגיע לאורי גולדנברג, שהיה החתיך הכי אופנתי בישראל(-אנדרגראונד), והיום הוא החתיך הכי אופנתי בפאריז. תהנו…
פראנסיס גראסו (Francis Grasso) – הדיג'יי המודרני הראשון
יש האומרים, כי הדיג'יי הראשון היה סטון גרוב, שלראשונה החליף תקליטים ברדיו בשנת 1927. יש האומרים שזה היה אלאן פריד, שלראשונה החליף תקליטים בפני קהל בנשפים החל משנת 1952, ויש מי שטוען, כי הדיג'יי הראשון התפתח בכלל תחילת שנות ה-60 בג'מאיקה. מה שבטוח – הדיג'יי המודרני הראשון הוא פראנסיס גראסו.
התקופה היא טרום עידן הדיסקו בסוף שנות ה-60, תקופה בה הומואים ושחורים או הומואים שחורים החלו לצאת מהארונות הגדולים, שהכילו את כולם, ולדרוש זכויות, שוויון וצדק. הדרך שאפיינה את שני המגזרים היתה בילוי במועדונים, ובזמן שמהפכה זו היתה של המונים, יחד איתה צמחה מהפכה נוספת, מהפכת התקלוט אותה הוביל איש אחד בלבד – פראנסיס גראסו.
דיג'יי פראנסיס לא רק עקף את חוקי המשחק אלא כתב אותם מחדש. לפניו דיג'יי היה סוג של מלצר מוזיקלי, המגיש לקהל את המנה אותה הזמין, או לכל היותר ממליץ לקהל על מנת היום. אחד מאותם מלצרים היה Terry Noel, שדווקא הרשה לעצמו להגיש את מנות היום בלי להגיש תפריט, והקהל סמך עליו ועל טעמו המוזיקלי. עם זאת, טעמו וסגנונו של נואל עדיין שייכים לצוות המלצרים של מלון "שרתון מוריה".
גראסו לקח את התפקיד כמה צעדים קדימה, והפך את הדיג'יי לשף הראשי של המוזיקה. הוא לא הלך בעקבות תפריט מצעד הפזמונים של הרדיו, וגם לא הגיש ללקוחות את מה שביקשו, אלא בישל ללקוח מנה מוזיקלית, שהלקוח לא שמע מעולם. המנה היתה כה אקזוטית, נעימה וסוחפת, עד שהלקוח היה חוזר שוב ושוב, אפילו שלא הוצג בפניו תפריט. השינוי שהציג גראסו שינה לחלוטין את היחסים בין הדיג'יי לקהל, והפך אותם להדדיים. כעת הדיג'יי צריך היה "לקרוא את הקהל" ולהגיב אליו, ואילו הקהל מצידו היה צריך לפתוח את הראש לבחירותיו, טעמו, וחשוב מכך – למצב רוחו של הדיג'יי, בשעה שלוקח אותו למסע.
פראנסיס גראסו היה הדיג'יי הראשון, שהציג הופעה מקורית. הוא היה הראשון שהפך לילה של רצף תקליטים לסיפור, למסע, לסט. לפניו הדיג'יי ידע, שלחלק מהתקליטים יש הכוח להשפיע על מצב-הרוח של הקהל, ואילו אחריו הדיג'יי כבר ידע, שהכוח הזה אצלו בידיים ולא בתקליטים. הלילה תלוי במיומנות של הדיג'יי, ביכולת שלו לקרוא את הקהל, בדרך בא הוא מסדר את רצף התקליטים, ורק אחר כך משפיעה המוזיקה שמודפסת על תקליטי הויניל. דיג'יי פראנסיס ניגן מוזיקה, הדיג'יים שלפניו רק החליפו תקליטים.
חייו של פראנסיס גראסו היו פרועים ומלאים בסיפורים, מהסוג שרק כוכבים וסלבריטאים יכלו לספר. באותה תקופה זרים היו צועקים את שמו ברחובות, כאשר ראו אותו מטייל עם הכלב, וכל אחד מעשרת החברים, שהיו מלווים אותו למועדון, היה משתכר בחינם. הוא יצא עם כוכבות קולנוע, היה חבר של כוכבים, והוציא יותר כסף על סמים מאשר על שכר דירה. הוא מעולם לא התחתן, אך היה מאורס שלוש פעמים, כאשר אחת מהן היתה שפנפנת פלייבוי, ובין לבין "השכיל" מאות אחרות.
Legends of Vinyl
ההתחלה
תודה גדולה חייב פראנסיס ליד המקרה, או כפי שאחרים אוהבים לומר – לגורל. אחרי שעבר תאונת אופנוע המליץ לו הרופא לרקוד כתחליף לטיפול פיזיותרפי. הוא רקד כל-כך טוב, עד שהפך לרקדן במועדונים המובילים של ניו יורק. הפעם הראשונה שתיקלט היתה אפילו מקרית יותר, באחד מימי שישי של שנת 1968. טרי נואל היה הדיג'יי במקום בו פראנסיס רקד, ובאותו הערב לקח מנה גדולה מדי של "אסיד", וכתוצאה מכך איחר לעבודה. פראנסיס התבקש להחליף את נואל כברירת מחדל, ועלה לעמדה, שהיתה מורכבת משני פטיפונים וקרוס-פיידר אחד. פראנסיס לא זוכר מה היה הקטע הראשון אותו ניגן, אבל זוכר שהוא עשה "חיים מושגעים". מול עיניו פיטר בעל המקום את נואל ונתן לפראנסיס את המפתחות. "הייתי משלם להם, עשיתי כזה כיף חיים", הוא מספר.
כבר בלילה הראשון אפשר היה להבחין בקלות, שפראנסיס היה שונה בתכלית מקודמיו בתפקיד. "אף אחד לפניי לא נתן לביט להמשיך", אומר פראנסיס. "הם נתנו לקהל לרקוד, ואז היו מחליפים תקליט. הקהל היה צריך להיכנס לקצב מחדש. זה מעולם לא זרם. הם לא ידעו איך להביא את הקהל לגבהים, להוריד אותם טיפה ואז שוב להרים בחזרה למעלה. זה היה מין מסע, שלקחתי אותם דרכו, וככל שהקהל נהנה יותר כך גם אני נהניתי יותר". טרי נואל מספר: "הוא נהג לעשות דברים מוזרים. הקהל כולו היה רוקד, והוא היה מכניס להם קטע של אלביס פרסלי. פראנסיס מעולם לא הסתפק ברחבה מלאה, ותמיד הזרים להם עוד דלק."
בעברו אמנם ניגן קצת בגיטרה ובסקסופון, אבל פראנסיס מייחס את הכשרון שלו למקום אחר. "הייתי רקדן", הוא אומר. "כרקדן אני יודע לחוש את הקצב". גם בחירת המוזיקה של גראסו היתה שונה מזו של קודמיו. הוא היה מנגן רוק ופופ "עם רגש", אך יותר מכל אהב את הפופ הנשמתי ואת המקצב האפריקאי. לפניו התקליטים היו שייכים למועדון, אבל פראנסיס היה הבעלים של כל התקליטים אותם ניגן, והשקיע המון זמן וכסף ברכישת תקליטים חדשים.
"בואי נתערב שלא תגרמי לי לפספס אף ביט"
כאשר המועדון בו החל את הקריירה, 'Salvation', נסגר, עבר גראסו לנגן במועדון 'Tarots' ומשם ל-'Hell's Kitchen' (כולם היו נסגרים בגלל כנסיות, משטרה וכדומה), אבל המועדון בו פראנסיס יכל לגלות את עצמו ואת כישוריו החלוציים כדיג'יי היה ה-'Sanctuary'. כמו קודמיו גם המועדון הזה היה על סף סגירה, אך ברגע האחרון נרכש ע"י הומואים, שהפכו את המקום, לו שינו את השם מספר פעמים, לגיי-דיסקוטק הראשון באמריקה. נשים פוטרו מהמקום, רק הומואים הורשו להיכנס, ודיג'יי פראנסיס מצא את עצמו כסטרייט היחיד במקום. במקומות אחרים היו לו בעיות ללכת לשירותים מבלי לתת לתקליט להסתיים (בימים ההם מרבית התקליטים היו באורך של שלוש דקות פחות או יותר), ואילו כעת הבעיה נפתרה – "התחלתי פשוט ללכת לשירותי הנשים מכיוון שלא היו נשים במועדון", צוחק פראנסיס. "יום אחד הגיע כתב לכניסה ושאל את הדורמן 'האם אתה מכניס לכאן גם סטרייטים?' והדורמן הצביע עלי ואמר 'הנה הוא הולך'".
סצינת הגייז היתה בשיאה, וגראסו נאלץ לנגן כ-10 שעות 7 ימים בשבוע! "היו כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה סמים. אם מישהו רצה להתעלף הוא לא יכל, פשוט כי לא היה לו מקום ליפול". חוקית המועדון הורשה להכיל כ-346 איש, אך פראנסיס נזכר בלילות, בהם השוער הפסיק לספור אחרי כמה אלפים. אחרי תקופה מאושרת איבד המועדון את רשיון מכירת האלכוהול, והחל למכור מיצים בלבד. גם שינוי זה לא פגם כלל באווירה, שכן בשטח היו מספיק כדורים, אבקות ושיקויים, על מנת שאנשים יוכלו "לזרום עם הדאנס-מיוזיק". היו כל כך הרבה סמים במקום, שאנשים החלו לקרוא למקום "הסופרמרקט של הסמים". הפינות החשוכות היו כולן אורגיה אחת גדולה, והרחבה תמיד היתה שמחה ומלאה. באותה תקופה סקס בין גברים נחשב בלתי חוקי, 'הומו' נחשב לאדם חולה. והחוק אסר לשני גברים לרקוד יחד, אלא אם יש אישה לידם. בכדי למנוע סגירה של המועדון בשל ריבוי החוקים המגבילים, החלו להכניס נשים, וכאשר אלו החלו לזרום למועדון, גם פראנסיס החל להנות מסקס. "נתפסתי כל כך הרבה פעמים מקבל סקס אוראלי בעמדה, שזה כבר נהיה מגעיל", נזכר גראסו. 'הייתי אומר לבחורה, "נתערב שלא תגרמי לי לפספס שום ביט".
המהפכה הטכנית
עם הבטחון ההולך וגובר שלו החל גראסו לטעון, שהוא מסוגל להתאים את סופו של תקליט אחד עם תחילתו של תקליט שני, ולהתאים את הקצב של שניהם – וכך נולד ה"ביט-מיקס". גם כיום ביט-מיקס מוצלח גורר הרגשת סיפוק אצל המבצע, והיה זה פראנסיס שהפך את הביט-מיקס ללחם והחמאה של כל דיג'יי. הוא היה מסוגל לנכן יחד שני שירים מתואמים במשך שתי דקות או יותר. "אף אחד לא מיקסס כמוני", הוא טוען. "אף אחד לא רצה להחזיק כל כך הרבה זמן, מכיוון שעם הזמן גדל גם הסיכוי לטעות, אבל בשבילי זה היה טבעי כמו לטייל עם הכלבים שלי".
הביט-מיקס נתן לדיג'יי כלים ליצירתיות, ובהמשך היה גורם מהותי בהתפתחות הדיסקו. היום, כשמכונות התופים השתלטו על הקצב, ובפטיפונים יש אפשרות לשלוט במהירות הסיבוב, החיים קלים יותר, אולם לפראנסיס לא היו הכלים האלה. "אז לא יכלת להתאים מהירות", הוא נזכר. "היית צריך לתפוס את זה ברגע הנכון. לא היה מקום לטעויות ולא יכלת לשחק תופסת. לא יכלת לגעת בפטיפון, וכל מה שיכלת לעשות זה לתפוס את הרגע הנכון". פראנסיס גם שיפר משמעותית את טכניקת ה-'סליפ קיו', שמשמעותה תפיסת הביט הראשון בתקליט הנכנס. הטכניקה הזו כבר היתה בשימוש ברדיו, והיה זה בוב לויט מה-CBS Radio Show, שהכיר אותה לגראסו. בחלק מהמקרים גראסו השתמש בטכניקה, ובחלק אחר פשוט נתן לכישרון שלו את הבמה. הבטחון שלו באינסטינקטים היה כה גדול, עד שהניח את המחט על התקליט לפי מראית העין. "נהייתי כל כך טוב, שיכלתי פשוט לתפוס את הביט תוך כדי הנגינה."
כאמור באותה תקופה השירים היו קצרים במיוחד, וגראסו נהג לנגן שני עותקים מאותו התקליט, על מנת להאריך את השיר. "חלק אחד נגמר במוזיקה, חלק שני בצד אחר היה מתחיל בצרחה, אז הייתי יכול להכניס את הצרחה למוזיקה ואז לחזור לחלק של המוזיקה או לנגן את הצד עם הצרחה פעמיים. הם לא ידעו שניגנתי שני תקליטים". פראנסיס היה מנגן שיר מוקלט בפטיפון אחד, ובשני את אותו השיר, שהוקלט בהופעה חיה. הוא נהג לשחק בין שתי הגרסאות, תוך משאיר את הקהל כלוא בתוך הגרוב, ואז היה מנגן את שני הגרסאות יחד ויוצר "דרמה" ע"י הד. פראנסיס עשה דברים, שאז נראו פשוט מטורפים, וגם היום אינם טריוויאלים. "אני פשוט ניסיתי כל מה שאפשר היה לנסות".
המורשת
בשנת 1970 חברו לפראנסיס שני בחורים צעירים, שפשוט הוקסמו ממעשיו על העמדה – Steve D'Aquisto ו- Michael Cappello. איתם נהג גראסו לבלות ולקחת סמים. המון סמים. באותם הימים היה צורך לעתים כמויות סמים שלא אפשרו לו לתקלט, ואז היה מאפשר לשני חבריו להתנסות. "הייתי חייב ללמד מישהו", אומר פראנסיס. "הייתי מלמד בסוד, מכיוון שזה מאוד קשה, ורציתי ללמד רק את מי שלדעתי יכלו לעשות זאת. הייתי מלמד אותם את הבסיס, אבל הייתי צריך להיות בטוח שהכישרון והעבודה שלהם תיקח אותם הלאה". 'The Trio', כך נקראו, הפכו לחברים קרובים, שבילו יחד את כל זמנם, שהוקדש ברובו לחיפוש אחר תקליטים.
פראנסיס גראסו המשיך לנגן עד שנת 1981, כאשר באמצע הקריירה שלו כמעט והושבת בגלל מכות רצח, שקיבל מהמאפיה, משום שהחליט לעזוב את המועדון שלהם ולפתוח אחד משלו, ה-Francis. הם הרביצו לו כל-כך חזק, שזמן ההחלמה נמשך כ-3 חודשים בבית החולים. גרוע מכך, בזמן ההחלמה נפרצה דירתו, וכל אוסף התקליטים שלו נשדד. פראנסיס חזר לנגן, אך לעולם לא ניגן עוד דיסקו, בטענה שהוא משאיר את הז'אנר לדור החדש. אחרי שנים המשיך לטעון, שהיום להיות דיג'יי "זה לא מה שהיה פעם" – אז נאלץ לנגן 10 שעות רצוף, וכל 2 דקות להחליף תקליט.
אם את או אתה דיג'יי כיום, פראנסיס גראסו הוא האב הרוחני שלכם, גם אם לא ידעתם עליו דבר. והוא שינה את מהות הדיג'יי. לפניו הדיג'יי היה עבד לתקליטים. אחריו הדיג'יי יהיה, ממש כמו גראסו, עבד של הקצב. פראנסיס גראסו ז"ל – 1948 – 2001.
israelunderground 
להשאיר תגובה