כנות היא תכונה שלרוב אנו מעריכים מאוד אצל חברינו ומכרינו. כשאנו בוחרים לכתוב ביקורת חיובית או שלילית על מוזיקה, זוהי אינה אחת מהמילים שנשתמש בהן באופן תדיר, אם בכלל. לרוב נשתמש במילים, המנתחות את איכות המוזיקה, כפי שנתפסת לטעמנו האישי; נציין עד כמה המוזיקה מתאימה לאופנה הנכחית ונצביע על קטעים ספציפיים שאהבנו, לצד מה שאנו תופסים כנקודות החולשה באלבום. כשמנתחים אלבום אמן קיים צורך נוסף – יצירת קו מחבר בין האלבום לאמן שיצר אותו. ניתוח אלבום בלי קונטקסט אישי כזה או אחר שקול לניתוח מנת השף במסעדה, ע"י ביצוע רשימה של מרכיביה, דרך ההכנה הטכנית שלה ומתן ציון לטעמה, כפי שנתפס בבלוטות הטעם הפרטיות שלנו. כשהחלטתי לכתוב רוויו על האלבום החדש של Chymera חיפשתי את הקו המקשר ואת הקונטקסט הנכון. את שניהם מצאתי במילה 'כנות'.
האמת היא שעוד לפני הכנות, יכלתי למצוא קו מחבר אחר בין האלבום הקודם של קימרה והאלבום הנכחי – לא פחות מאשר המוות בכבודו ובעצמו. האלבום הראשון ששחרר ברנדן בשנת 2005 נקרא "Everybody Dies…Even Horses". החלטתי לבדוק מה פשר ההתעסקות הזו במוות בשמות האלבומים עוד לפני שאני כותב משהו על המוזיקה. אז שאלתי את ברנדן מאיפה הגיע לשם המורבידי הזה לאלבומו החדש. "הסיפור לא כזה מורכב", ענה לי קימרה. "חיפשתי שם לאלבום די הרבה זמן, ונורא רציתי שם קצת חריג. באחד הימים נתקלתי בעיתון באייטם על מישהו שטבע למוות בזמן שהיה שיכור, והעיתון הגדיר את סיבת המוות כ-Death by Misadventure. זה היה נראה לי מספיק חריג וגם הרגיש לי נכון בשביל האלבום. אין לי משאלת מוות כזו או אחרת, ובאופן כללי אין לי יותר מדי עניין במוות". עם שני רליסים בשנת 2010 עם השמות Ghosts ו-Romours of my Demise אפשר להתחיל להתווכח על המשפט האחרון שלו, אבל התכנסנו כאן כדי לדבר על האלבום שלו. זה גם הרגע להזכר שהתחלנו עם כנות.
אומרים שכדי להעריך משהו צריך לשלם עליו. ברנדן גרגורי שילם בלא מעט כאבי ראש וב-18 חודשים של עבודה קשה על האלבום, להם קדמה תקופה לא פשוטה של מחסומים אמנותיים לרוב, עוד כשחי בברצלונה ובטרם עבר לברלין בשנת 2010. בשונה ממרבית האלבומים האלקטרוניים, בהם לכל היותר ניתן למצוא בשרוול האחורי את רשימת הקרדיטים הלקונית שיש כמעט בכל אלבום, ברנדן בוחר במסלול של כנות מוחלטת, ומשתף את המאזינים בסיפור שלו, אותו פורש במרכזו של עמוד כרומו בגודל A4, מקופל בתוך שרוול הדיסק. כשאמן בוחר במסלול הזה הוא יוצא אצל המאזין סוג של קשר רגשי, שנותן טעם וצבע נוספים לאלבום, וכל זה עוד לפני ששמעתי צליל אחד ממנו.
האלבום מתחיל עם The Drop, שכמו התחלה של סט או לחילופין ספר, מבקש בעדינות את תשומת הלב שלנו, עם פסנתר דרמטי ותחושה נעימה של זריחה. אין בפתיחה של האלבום נסיון ליצור מופע זיקוקים, אלא להסדיר את הדופק ולהרגע. הקטע השני, Drowning, שאולי מתכתב עם הסיפור מאחורי שם האלבום, ממשיך את המגמה ומעמיק את הרוגע עם אפקטים ווקאלים אטמוספריים, והמאזין שוקע לאט לאט אל תוך ענן רגוע ואמוציונלי. רק בקטע השלישי, Fathoms, ואחרי שנרגענו לחלוטין, מתחיל לו קצב רפטטיבי, עדין אך החלטתי, שבפשטות רבה גורם לתנועה של הראש והברכיים. ובכלל, פשטות היא מילה נוספת שאפשר להשתמש בה על מנת לתאר את המוזיקה באלבום. המקצבים של ברנדן הם כאלה שנולדים ככל הנראה, כשהוא מהמהם אותם לעצמו ומתמכר אליהם, בניגוד לתוצר רנדומלי, מבריק אך מלאכותי לגמרי של סמפלר אוטומטי כזה או אחר. קימרה לא יוצר קטעים שהמאזין מרגיש כאילו מעל ליכולתו להבין, אלא יוצר מוזיקה פשוטה, שמסוגלת להתחבר לנפש המאזין באפס זמן, ולקחת אותה לטיול. דוגמה נהדרת לכך אפשר למצוא בקטע הרביעי An Island In Space, שיושב כולו על בייסליין בריא ואיך לא – פסנתר. את המקצב הכה-פשוט בקטע הזה מצאתי ממכר לא פחות מכל סם שקראתם עליו בחדשות או ניסיתם על עצמכם.
בקטע החמישי, Who Bends First, מורגשת מעידה מסויימת לטעמי, כשאת האלקטרוניקה המופשטת מטביעה מתקפה אכזרית של תיפוף, שאם רק היתה יותר מעודנת היתה מתקבלת בברכה, אבל היא לא, והתקשיתי להנות מהקטע הזה מתחילתו ועד סופו. לתיקון לא צריך לחכות הרבה זמן, כשבקטע השישי, Trapped In Amber, אנחנו מקבלים Chymera moment קלאסי, כזה שמשלב את הצלילים האופיניים שלו יחד עם, לראשונה באלבום, ווקאליסטיות בשר ודם, שיוצקות לקטע ולאלבום פרץ אנרגיה אדיר, שילווה אותנו בהמשך בקטע My Karass ואחריו ב-The Chase, שזונח כמעט לחלוטין את הפרקשנים, ונשען לחלוטין על אטמוספירה וקול נשי מהפנט. באלבום יש מספר מצומצם של קטעים המלווים בווקאלים אנושיים, שעוררו את סקרנותנו. שאלנו את ברנדן כיצד בחר את הווקאליסטיות (והאם הן אכן היו בחירה שלו), וכיצד הכתיב את תפקידן באלבום, וזו היתה תשובתו: "כן, הווקאליסטיות היו ללא ספק בחירה שלי. את אמילי אני מכיר עוד מהימים שגרתי בברצלונה, ובמשך זמן רב חיפשנו הזדמנות לעבוד ביחד. כש-The Chase היה כמעט מוכן, שלחתי לה את הקטע, ותוך יומיים או שלושה קיבלתי ממנה מילים שכתבה ומספר הקלטות. השתמשתי בראשונה שלה, שהיתה לדעתי הטובה מכולן, אפילו שהוקלטה במיקרופון של הלפטופ שלה (היא גרה בתאילנד) ובחוץ השתוללה סופה. לא הייתי צריך לעשות שום שינוי או עיבוד בקול שלה או להדריך אותה בצורך ובכוונות. של הקטע. אלו היו הבחירות הווקאליות שלה ב-100%. בשלב הזה האולפנים לחצו עלי להוסיף עוד קטעים ווקאלים באלבום, אבל לא אהבתי אף אחת מההצעות והרעיונות שלהם לווקאלים. בערך שבוע לפני שהייתי צריך לשלוח להם את הגירסה האחרונה של האלבום מצאתי שתי ווקאליסטיות שהלהיבו אותי כששרו בבר בברלין. יצרתי איתן קשר ותוך כמה ימים הכל היה מוכן. זה היה מאוד זריז אבל אני מבסוט מהתוצאה הסופית. התהליך איתן היה שונה מהתהליך שעברתי עם אמילי, כי הן שרו איתי בסטודיו, ואני פשוט לקחתי כל מיני רבדים ווקאלים שהתאימו והלבשתי אותם זה על זה בתוך הקטע בדרך שנראתה לי הכי מתאימה".
הקטע התשיעי באלבום הוא, לדעתי (אם כי ייתכן מאוד שאני טועה), עוד תכתיב של האולפנים, שכן זהו לא רק הקטע הכי "מועדוני" באלבום, אלא גם זה שמהווה את הסינגל הראשון שהודפס ממנו על תקליט. Strange Things Are Afoot אינו קטע רע. ההיפך הוא הנכון, אבל כשהוא מונח כלאחר כבוד בין כל הקטעים שלפניו ואחריו, מתקבלת תחושה כאילו נעשה נסיון לא טבעי להכניס לאלבום מימד נוסף, שלא בטוח והולם אותו. התקליט הנפרד מצוין, ומכיל בתוכו את הקטע המקורי ושני רמיקסים מעולים של Conforce ו-Claro Intelecto, אבל הלא הרגיש לי כמו חלק מהסיפור שברנדן התכוון לספר באלבום הספציפי הזה.
בקטע העשירי, The Aloof, ברנדן מנחית את המאזין בלי גינונים מיותרים היישר אל האטמוספירה הדרמטית בה הוא מתמחה, במעבר שרק מדגיש את אי-השייכות של הקטע הקודם. פאדים מרגשים, קלידים מעוררי צמרמורת, מקצב מעודן ובסליין שחודר בסדקים הכי צרים במוח, הופכים את הקטע הזה לאחד המיוחדים באלבום למרות פשטותו, ואולי בזכותה. הקטע הסוגר את האלבום, Swim Away, סוגר מעגלים, שולח חיצים ומחבר נקודות שונות באלבום, כשמשלב בתוכו את הסאונד האמביינטי שאפיין את תחילת האלבום, נגיעות כמו-ווקאליות, מקצב אלקטרוני ממכר, אבל גם מתקפה קצרה ומתואמת של תופים, שגם הפעם שוגים בסוג של השתלטות עוינת, שחוזרת על הטעות שנשמעה ב-Who Bends First. זוהי אולי נקודת התורפה היחידה של האלבום מבחינת סאונד, לטעמי, אבל כזו שמרימה ראש בקטע וקצת מתוכו, כך שאין לה כמעט כל השפעה על התוצר הסופי.
האלבום, כמו האמן, אינו מושלם, אבל ברנדן גרגורי מעולם לא טען שהוא כזה. המקטרגים יגידו שהמוזיקה שלו היא בעלת מבנה פשוט, ושהשימוש שלו בקלידים ובאטמוספירה כקטליזטור של רגשות קצת צפוי, אבל אלו יהיו טענות נדושות, המשולות לתלונות על כך ששוקולד מריר איכותי, כזה שמעלה לנו דמעות של אושר בעיניים כשאנו אוכלים אותו, הוא פשוט, חום וחסר תחכום. הכח האמיתי שלו כאמן וכאדם, היא אותה הכנות שציינתי בתחילת הרוויו. ברנדן "קימרה" עושה מוזיקה מהלב ומהנפש, והוא מעביר אותה אל המאזינים שלו עם מעט מאוד פילטרים ושינויים. הוא לא מנסה להידמות למישהו אחר מבין האמנים האופנתיים של התקופה, והוא נשאר נאמן לסאונד שלו, ולא פחות חשוב – לעצמו, גם במחיר הסיכון שלא יתקבל למועדון "המגניבים". את הרגשות העזים שהוא השקיע ביצירת האלבום אפשר להרגיש זולגים החוצה ממנו בשעת ההאזנה, טיפין טיפין, כמו מעיין שנובע מהנפש שלו – אל זו שלכם, ואני ממליץ לכם בחום להשקיע מעט מכספכם, ולרכוש אותו (ניתן לרכישה על דיסק בחנויות כמו ג'ונו, ובגרסאות דיגיטליות בביטפורט). זוהי לא יצירה אלקטרונית שתסומן ע"י מבקרים מוזיקליים חדי אוזן ולשון כיצרת מופת לדורות הבאים, אלא יצירה שתתחבר לכם לנפש ותרגש אתכם היום, מחר, בשנה הקרובה, ולפחות עד שברנדן גרגורי יעשה צעד נוסף במסע המוזיקלי שלו, ויעניק לעולם אלבום נוסף.
ורגע לפני סיום, כשעניין האלבום הנוסף על הפרק, שאלנו את ברנדן כמה זמן ייקח לו, להערכתו, להכין אלבום נוסף, והאם הוא צופה שהכנה של אחד כזה תהיה קלה יותר, עכשיו כשהאלבום הנכחי כבר יצא. "אני מקווה להוציא אלבום נוסף בסוף 2013, או במהלך 2014 לכל המאוחר", ענה לנו ברנדן. "דבר אחד בטוח – האלבום הבא יהיה שונה מאוד מהנכחי. לפחות זו התקווה שלי. המוזיקה שאני עובד עליה לאחרונה היא מעורבת לחלוטין. מדובר במוזיקה רקידה שאני בונה בשביל ההופעות החיות שלי, אמביינט וכל מיני קטעים בעזרתם אני חוקר סינתזה מוזיקלית כהלכה. עוד מוקדם לדעת מה מכל הדברים האלה יתחבר לאלבום. אני מקווה שהתהליך עצמו יהיה קל וחלק יותר מהאלבום הנכחי, שלפרקים ממש לא היה פשוט להכנה. דבר אחד בטוח ישתנה בתהליך, וזה שבפעם הבאה אני אדאג שהאלבום שלי יהיה מוכן במאת האחוזים בטרם אנסה למצוא לייבל להחתים אותו בו. הפעם זה קרה בסדר ההפוך, מה שרק הוסיף ללחץ שגם ככה היה בתהליך היצירה". שיהיה בהצלחה.
~ גיא ~
להנאתכם ולטובת מי שלא מכיר – אספנו עבורכם כמה הקלטות מגוונות של קימרה
הפודקאסט שהקליט ברנדן לסדרת ה-PodIUmix שלנו – לא פחות מיצירת מופת והצצה לנבכי נפשו של קימרה
דיג'יי סט שהוקלט בתחילת החודש בברלין בליין ה-Voyage Voyage שב-Wild Renate
הופעה חיה של Chymera מחודש אוגוסט
israelunderground 
למען האמת, בחשיפה שלי לאלבום לא זכיתי להחשף גם לסיפור שמאחוריו. כן נחשפתי למוזיקה וניסיתי להבין מה מהמוצר הזה כל כך מושך ומגרה את בלוטות הטעם שלי. כנות! המילה הזו צצה לי בהאזנה השנייה או השלישית. האלבום הזה יישב מצוין עם החודשים הקרובים בארץ מאחר וזהו אלבום חורף אלקטרוני קודר ומלנכולי בדרכו שלו. בכך אני מוצא רבות מהקסם שלו, ומוכרחים לומר את האמת, המלנכוליות השורה באלבום היא שמקנה לו גם את הקוהרנטיות שלו. באופן אישי, זה השלב בקריירה של קימרה שבו אני מרגיש שהמוזיקה שלו הכי מדברת אלי, ושוב כנראה שזוהי אותה כנות, (או יש שיאמרו בהמשך לדבריך, שזו אותה פשטות, שלכדה את מוחי ונשמתי הלא מאוד מתוחכמים בדיעבד)
שמחתי להכיר.
אכן מרתק!