הצעצועים היקרים, המכונים גם תקליטים, נהנים בשנים האחרות מתחייה מחודשת, אחרי עשורים של דעיכה, אבל עדיין עולות לעתים שאלות מוזרות כמו "למה, לכל הרוחות?". אם הדיון התמקד בתחילת הדרך סביב איכות הסאונד האנלוגי מול זה הדיגיטלי, הרי שכיום גוברים הקולות המבטלים את היתרון, אם בגלל ההקלטה הדיגיטלית במקורה, ואם בגלל מערכות סאונד שמכוונות באופן מובהק לסאונד דיגיטלי.
התשובה האמיתית לשאלה הזו לא קשורה כלל לסאונד, אלא לאספנות. תקליטים הם פריט אספנות הרבה יותר מעניין מכל פורמט מוזיקלי אחר. שטח הפנים הגדול מאפשר חופש אמנותי גדול הרבה יותר, והעטיפות המרשימות מושכות רבים, לא פחות מאשר התכולה המוזיקלית. תוסיפו למשוואה מספר מצומצם של עותקים, וקיבלתם מתנת חג לאספן הנלהב.
מעבר לעטיפות היפהפיות, כך מסתבר, הטכנולוגיה המודרנית מוציאה את המיטב מהתקליט ככלי קיבול אמנותי, גם אם המכחול הוא בסה"כ מבחנה או ברז…להמשיך לקרוא ←
לפני שאתם מתחילים לקרוא, קחו כמה שניות ותסתכלו לו ישר בעיניים.
לאחרונה הכריז דייוויד בואי על אלבום חדש, שעתיד לצאת ביום הולדתו ה-69, שחל בעוד כשבועיים. די במשפט האחרון, התמים למראית עין, לעורר צמרמורת נעימה בגופם של המכירים את פועלו. רגע לפני האלבום החדש, החלטתי לתת הצצה לקודמו, טעימה מזה העתידי, ואיך לא – גם המלצות לרכישת תקליטים. להמשיך לקרוא ←
פרוציו למבורגיני, נער צעיר וכשרוני מכפר קטן ליד העיר בולוניה באיטליה, ומי שהקים את יצרנית רכבי הספורט 'למבורגיני', החל את דרכו כמכונאי בחיל-האוויר האיטלקי במהלך מלחמת העולם השניה. אחרי המלחמה עסק בייצור טרקטורים עבור הצבא, ועד אמצע שנות החמישים הפך לאחד מיצרני המיכון החקלאי הגדולים באיטליה. למבורגיני היה גם אספן נלהב של מכוניות ספורט, וברשותו היו מספר דגמים של החברה האהובה עליו – פרארי.
באחד הימים התקלקל המצמד (קלאץ') באחד מרכבי הפרארי שברשותו. כשניסה לפנות לאנזו פרארי, הבעלים של פרארי, על מנת להציג בפניו את התקלה החמורה במצמד, כמו גם מצמד משופר מתוצרתו, נענה בשלילה. יש המספרים, כי אנזו פרארי אף סינן לעברו "מה אתה בכלל מבין במכוניות ספורט? אתה בסה"כ יצרן של טרקטורים". באותו היום נשבע פרוציו, שיקים מפעל מתחרה, וייצר מכוניות טובות משל אנזו.
האייטם הזה אינו עוסק ברכבי ספורט או בטרקטורים, אלא בפרוציו למבורגיני מקומי. שמו בישראל – ניב מרגלית. להמשיך לקרוא ←
מבט חטוף על הערך Detroit Techno בויקיפדיה, מגלה המון מידע עמוס באמוציות ולא-ממש-קוהרנטי. הסיבה לבלגן ברורה למדי, למי שמכיר את ראשי הפרקים של הולדת הטקנו. נסיון לתאר את תת-הז'אנר האייקוני הזה, שקול לנסיון לתאר במילים את החוויה של אכילת הגלידה הטעימה בתבל. אפשר לנסות, אבל פרט לגמגומים מאושרים, סיבובי עיניים ואיזה גיחוך קל וילדותי בסוף, ההסבר יהיה, איך לא, עמוס באמוציות ולא-ממש-קוהרנטי.
אם יש קונצנזוס אחד, שקשור לדטרויט טקנו, הוא אינו מתייחס כלל למוזיקה עצמה או להשפעות המדויקות שלה, אלא לחבורה הידועה בשם Belleville Three – חואן אטקינס, קווין סאונדרסון ודריק מיי, שחתומים במידה רבה על היווצרות הז'אנר. אתם קוראים את המילים האלה עכשיו, מכיווון שחואן אטקינס שב לפסאודון הוותיק שלו Model 500 (שם, שהשימוש בו החל לפני שלושים שנה בדיוק) ומוציא אלבום שמשאיר עטרה ביושנה. להמשיך לקרוא ←
שוויץ אחראית לכמה מההמצאות החשובות ביותר בעולם המודרני – מאולרים רב-תכליתיים, דרך טובלרון ועד מקלטי מס, אבל יש בה גם הרבה מאוד מהדבר הנפלא האחר, שאנחנו אוהבים לעסוק בו. Michael Moppert נולד וגדל בבאזל, וכנער מתבגר בשנות ה-70 התחנך על ברכי המוזיקה של דייויד בואי, פינק פלויד ורוקסי מיוזיק. בשנים אלה גם התוודע והוקסם מהמוזיקה האלקטרונית של טנג'רין דרים, ז'אן מישל-ג'אר וקראפטוורק. עם מערכת חינוך כל כך משובחת, הבחירה שלו לעסוק במוזיקה בעצמו לא היתה מפתיעה במיוחד, והיוותה בסיס נהדר לפיסת המוזיקה המשובחת שנציג לכם היום. להמשיך לקרוא ←
חברת כרטיסי אשראי כזו או אחרת מאמינה בפינוקים, פינוקים ועוד פינוקים. בדומה לה, גם אנחנו לפעמים קמים בבוקר וכל מה שאנחנו רוצים זה לפנק אתכם במוזיקה טובה. בניגוד גמור לאותה חברה – אצלנו אתם לא צריכים לחתום על שום דבר כדי להנות מכל הטוב הזה. הפעם בחרנו עבורכם צ'ופרים משני עולמות שונים, שהמשותף להם הוא הדרך בה ישתפר היום שלכם, כשתבחרו להנות מהם. להמשיך לקרוא ←
יש שלוש סיבות בגללן כתיבת רוויו על אלבום מתעכבת. הראשונה – הוא פשוט לא מספיק טוב, או לפחות משאיר אצל המאזין והכותב רגשות מעורבים. הסיבה השניה היא עצלנות או חוסר רצון להתמודד עם הפיתולים בעלילת האלבום, שלרוב מורכב בהרבה מכל קטע בודד. אני כותב מילים אלו רק עכשיו בגלל הסיבה השלישית – בלתי אפשרי לכתוב רוויו על אלבום תוך כדי עצימת עיניים, רקיעת רגליים ונפנופי ידיים. אבל מכיוון שסיפור טוב לא מתחיל מהאמצע, חשוב להתחיל מההתחלה.
Voiceprint
Dave Sumner נולד בניו-יורק ובשנים האחרונות חי בברלין, כמו רבים וטובים או טובים פחות מאמני העולם החופשי. ניתן לפטור את הצורך בהרחבה עליו בעצם המילה "ברלין", שהפכה להיות תמצית סיפור חייו של האלקטרונאי המצוי, אולם במקרה של סאמנר זו תהיה טעות חריפה. היצירה עליה אני כותב כאן היא תוצר וסיכום של כמעט עשרים שנות פעילות, שרק מדגישות את התהליך הקשה אותו עבר עד השגת המוצר המזוקק הזה. דייב "פאנקשן" סאמנר תמיד העדיף יצירה של מוזיקה עם חיים ארוכים, על ייצור תעשייתי של המוני להיטים למטחנות המוזיקה האירופאיות, תמיד העדיף טיפוס איטי על פני זינוק מטאורי, ותמיד נמנע מהתברברות והתרברבות ברשת החברתית הקרובה לביתכם, כאילו היתה עשויה מאש ולהבה. להמשיך לקרוא ←
למי שלא שם לב, אנחנו באמצע חודש ינואר, אפילו שהשמש המלטפת בחוץ מנסה למכור לנו את חודש אפריל. את מנת הויטמין-D היומית שלכם, לצערנו אין באפשרותנו להעניק לכם, אבל מה שכן נוכל לספק לכם הוא צ'ופר לא קטן לאוזניים ולשיפור מצב הרוח הכללי. לפני שעה קלה פורסם ברשת הגועשת להמשיך לקרוא ←
כשלינקים רבים, העוסקים באלבומו החדש של Beck נחתו לנו בתיבה בימים האחרונים, לא הצלחנו להחליט כיצד להתייחס אליהם. "מדע בדיוני" אינו מתייחס לדברים בלתי אפשריים, אלא לדברים שפשוט עדיין לא הומצאו, והמונח "מוזר" מתאר דברים שפשוט איננו רגילים אליהם. מהסיבה הזו לא מיהרנו לשפוט לכאן או לכאן את היוזמה הזו של בק הנסן, המוזיקאי האמריקאי הידוע יותר בשם הבמה שלו – Beck.
צ'ארלס דארווין אמר, כשתיאר את תהליך האבולוציה, שלא המין החזק הוא זה שישרוד, וגם לא המין האינטלגנטי ביותר, אלא המין שמגיב בצורה הכי טובה לשינויים. עם ההגדרה הזו מול העיניים בחרנו להתייחס לאלבום החדש של בק, שאתם כנראה לא תשמעו, אלא רק תקראו. Song Reader החדש מכיל בתוכו לא דיסקים ולא תקליטים, אלא ספרי תווים. ליתר דיוק מדובר בעשרים ספרוני תווים צבעוניים, אריזה קשיחה ואיכותית, איורים פרי מכחולם של אמנים ידועים והקדמה של הנסן בעצמו. אחרי אובדן של פעימת לב אחת או שתיים, בנסיון להבין את הטריק, אפשר לומר בעצם שמדובר בניסוי אבולוציוני, שככל הנראה לא היה מתאפשר לפני עשור או שניים.
בתמונה: בק הנסן / צ'ארלס דארווין
הרבה בזכות שבירת התבנית הישנה, שהכתיבו חברות התקליטים הגדולות, ובזכות מקוריות ויצירתיות של אמנים כמו טרנט רזנור (ניין אינץ' ניילז) ורדיוהד, התחלנו לראות את קונספט האלבום מתנפץ לרסיסים ועושה קפיצה אבולוציונית. השינוי שהאמנים הללו (ורבים אחרים, שלא הזכרנו) עשו, איפשר המצאה של עולם חדש של צבעים וצורות, שמלווה את הצלילים בדרכים מגוונות. הרעיון החדש של 'בק' ממשיך את הקו הזה, ועושה בו שינוי נוסף. עכשיו המוזיקה אינה רק נראית שונה, אלא הפכה לוירטואלית לחלוטין, או אם תרצו – חברתית.
כמובן שאלבום מסוג זה מלווה בהצהרה ברורה של 'בק', שמפציר בקוראים (ללא ספק לא מדובר במאזינים במקרה הזה) לא להיות מודאגים מזכויות יוצרים, או מחריגה מגבולות המקור. ההיפך הוא הנכון, והנסן קורא לשחק עם המוזיקה, וליצור פרשנויות פרטיות ומגוונות של התווים באלבום. אם נהיה מוכנים להסכים לעובדה, ששיר נשאר בזכרון בזכות המילים והמבנה המוזיקלי הבסיסי ולא בזכות ניואנסים, אז מדובר בלא פחות ממהפיכה בגישה ליצירה מוזיקלית מודרנית. ההתפתחות של תרבות 'גרסאות הכיסוי' לשירים מקבלת כאן חיזוק משמעותי, מכיוון שכל הגרסאות לשירים יהיו כאלה, רק ללא מקור אחד ויחיד. מכאן שכל הגרסאות יהיו מקוריות בפני עצמן, וכולן יהיו של Beck. המפיץ המוזיקלי של האלבום בארה"ב, מק'סוויני, מתכוון לפרסם באתר שלו עם הזמן גרסאות נבחרות לשירים מהאלבום, שיבוצעו ע"י בק עצמו, חברים ושאר אמנים עצמאיים, ואת הפרשנויות שלהם לשירי האלבום. חברתי, כבר אמרנו?
אנחנו לא באמת מאמינים שהעתיד של אלבומים מוזיקליים נמצא בחזרה לספרוני התווים, בין היתר מהסיבה הפשוטה שמרבית האנשים אינם קוראים תווים. מצד שני יש באלבום הספציפי הזה נקודות מפנה ויתרונות רבים. מעבר לראשוניות, ולעצם היות האלבום הזה פריט אספנים נהדר, יש בו בכדי לפרוץ עוד חור מרשים בחומה הבצורה של מבנה עולם המוזיקה. 'בק' בוחר לשים בקדמת הבמה לא צלילים שנשמעים, אלא את חומרי הגלם מהם נוצרת מוזיקה – מילים ותווים. במילה אחת? שאפו!
נשאיר אתכם עם נסיעת מבחן, שביצע רודרי מרסדן, מוזיקאי ועיתונאי בריטי, לאחד מהשירים באלבום החדש.
Sincerity is a quality highly valued when found among our friends and colleagues, yet it is a quality rarely used in music reviews. In such reviews we usually use words that technically analyze the music's quality as it is conceived by our personal taste in music; we also note just how much the music fits or doesn't fit the current musical fashion and point parts that we liked the most as well as parts we disliked. When writing about an artist's album another need arises – to find the connecting line between the music and its creator. Analyzing an album without such personal context is lacking to say the least. When I decided to write a review of Chymera's new album I found both line and personal context in the word 'sincerity'.
To be completely honest I found another context before 'sincerity' – death itself. להמשיך לקרוא ←
israelunderground 