דו"ח המבקר: דריק קרטר בבלוק

3 דצמ

את הרוויו הנהדר, שאתם ממש אוטוטו תקראו, כתב יותם אבני, ממשפחת ישראל-אנדרגראונד הוותיקה והטובה – איש יקר ומוכשר, אז היכונו לחוויה רב-חושית

בדרך כלל לא יוצא לי לכתוב רשמי מסיבות מהבוקר שלמחרת, לא רק בגלל שזה מנהג נורא ניינטיזאי אלא גם ובעיקר כי כבר לא כל סופ"ש (סופ"ש? נסו חודש!) אנו חווים מאורעות קלאבינג שקרובים להרעיד את אמות הסיפים כמו בראשונה. אבל ליל אמש זה קרה לי, אחרי כל כך הרבה זמן, וזה מתוק עוד יותר מאחר וזה הגיע ממקור לא צפוי בכלל. 

אני מניח שמיותר לציין לקוראים כאן שאני אוהב את דריק קרטר, אוהב עד בלי די. אך גם אני, מעריץ עיוור ונאמן ככל שאהיה יודע להודות בלב ובאוזניו של כל מי שחפץ בכך כי קרטר הוא דיג'י מאתגר, חסר פשרות ועל כן לא מתאים אפילו עבורי בכל מצב. בדומה לג'ף מילס, תיאו פריש או דייב קלארק קרטר משויך בעיני לאסכולת הדיג'י המחייב בליינים להתאים את הלך רוחם אל התקליטן ולא להפך כפי שאולי יותר מקובל. אבל אתמול דברים נראו לי אחרת. אחרת למדי.

קרטר מודל 2012 למי שלא עוקב דווקא ממש לא רחוק מפועלו המזוהה עימו כתקליטן או מפיק בימים כתיקונם. בניגוד לדיג'י סניק, פיל וויקס וידידי אמת אחרים לתנועת הג'אקין האוס קרטר לא החל לקרוץ מוסיקלית לאירופה, נהפוכו, הוא רק מחדד ומקדש את עולמו התרבותי כאמריקאי בדם. לצד מנת הבוטי-בומפ המתבקשת אפשר לפגוש בנרתיק הדיסקים שלו כיום גם המון דיסקו, רובו ככולו באדיטים שהוא עורך בעצמו להמנוני פראדייז גארג' או בי-סיידס אנונימיים של מרווין גיי כאחד.

Derrick Carter – Live at Dollar Disco (Smart Bar, Chicago) (2011)


לא מקום ראשון בג'ונו אבל יודע דבר או שניים על העולם

Tracklist:
[001] Family Of Eve – I Wanna Be Loved By You (Kenny Dope Remix)
[007] Ed Wizard & Disco Double Dee – Get Some
[013] ?
[018] ?
[024] The Fatback Band – Wicky Wacky (Jaime 3:26 Edit)
[029] Jackey Beavers – Mr. Bump Man (Theo Parrish Re-Edit)
[035] Persnickety – Just Peachy (DJ Bang Edits The Break)
[036] + Earth, Wind & Fire – Boogie Wonderland (Acapella)
[042] Persnickety All Stars – Suzy Can't Give You More (DJ Bang Chitown Re-Edit)
[046] Chic – Chic Cheer
[0??] Master Jay & Michael Dee – T.S.O.B
[056] Gordon's War – The Rock Is Gonna Get You
[061] PBR Streetgang – J2thaB
[062] + Michael Jackson – Remember The Time (Acapella)
[066] The Trammps – Body Contact Contract
[072] The Trammps – Disco Party
[075] Gaz – Sing Sing
[081] Raul De Souza – Sweet Lucy
[087] Marvin Gaye – Funky Space Reincarnation
[094] Peter Brown – Do You Wanna Get Funky With Me
[098] Queen – Another One Bites The Dust
[103] Queen – Body Language

ניחוח מוסיקלי נוסף שהחל להיות דומיננטי בזהותו של קרטר כיום הוא כמובן צליל הגארג' האוס הנוסטלגי של MK, Basement Boys וחבורתם. ולא, הוא לא מנגן את גרסאות הדאב, רק אם במקרה בוער לו באותו רגע להניח על הטראק אקפלה קולנית של צ'אקה קן. צמד התבלינים המוסיקליים הללו שלא לקחו חלק באמת דומיננטי בתיק התקליטים שלו במשך למעלה מעשור מפיכים כעת בתקלוטיו משב רוח קומוניקטיבי ורענן. על כן אין זה כל כך מפתיע שדווקא עכשיו הוא מקבל כרך משלו ב-House Masters של דפקטד. כי נכון להיום, אם DJ Spen היה מקבל תמלוגים על כל טראק שלו שקרטר מנגן כעת מול קהל, הבן אדם היה פאקינג מליין.

חמוש בתפריט מוסיקלי עשיר ומעניין יותר מאי פעם, קרטר נחת אמש בת"א אחרי 48 שעות מחוסרות שינה. חששות ממלחמה? "If the plane can get down, than i'll get down" הייתה לציטטה הקולחת של הערב מפיו של האורח העליז תרתי משמע. לאחר חימום מופלא של הנשוי הטרי לב גולדפרב אשר הותרתי לבד על העמדה (כי אני שונא בק-טו-בק וחייב לו טובה עוד מכאן), קרטר ושישיית הגולדסטאר שבידיו התמקמו להם יחדיו בבטחה.

מה שהחל כשעת חילוץ שרירים לצלילי ג'אקין האוס אשר נעשה רק נוקשה יותר ויותר בהדרגה, התפוצץ לראשונה עם U Can't Hide From Your Bud, קלאסיקת קלאסיק קלאסית(!) בה הציג דיג'י סניק את לופ דגימת הדיסקו הסוחפת בעולם. ואם כמו במקרה הנ"ל מקור הסמפול מרים מורל לא פחות מהמקור המסומפל, מדוע לו לשרבב במיקס פנימה את המקור כהטראק הבא? אני חושב שמאותו רגע מישהו שחרר בי אמברקס שהיה משוך לפחות שנה כי פתאום התחלתי להזיע כמו שהרבה זמן לא קרה.

החיים בלופ

אם כבר בלופים סוחפים עסקינן, אולי שווה רגע להתעכב על אספקט טכני מרהיב בצורת העבודה של קרטר כיום ובכלל. מאז שזנח את הפלסטיק והחל לסובב דיסקים (ואל תשאלו אותו על טרקטור, חטפתי על זה וואחד מכה) בדומה מאוד למייק דאן וספן וקריזמה כמובן, קרטר הוא אוהד מושבע של להטוטי לופים על דגמי CDJ עדכניים ועושה בהם שימוש מופלא. כמי שמפורסם בכך שהינו מכיר כל פיפס במהלך כל טראק שהוא בוחר לנגן, לחזות בו דוגם בהקלקת אצבע פראזות ריתמיות או מוסיקליות מטראק או אקפלה זה חתיכת הלם תרבות – גם למי שכבר ראה עולם. לאחר שפתח את הצ'אקרות של טראקס עם מחרוזת נעימות דיסקו משובחות, החלו הלהטוטים שקרעו לי את הלב והותירו סביבי שלולית זיעה. זה החל עם I Called You של ליל לואיס שנתפס בלופ על שיא חירפון החצוצרה כשברקע מרטין לות'ר קינג מנסה לשאת את Free At Last. המשיך עם No Way Back של אדוניס שפגש את ג'נט ג'קסון לחפוז קצר והגיע לשיא עם French Kiss עם Superstition של סטיבי וונדר, שנכנס ויצא בתזמון ששמור לאוטומציות אבלטון כשקרטר יודע איזה לופ לתפוס והיכן בכדי לא לצלול לברייק-דאון הגניחות – שהרי הוא שמור לדריק השני שאני אוהב כל כך.

אין שום יאוש בעולם

שאלוהים יסלח לי על עודף הרומנטיזציה, ושלא תטעו כאן: אני עדיין נאד נפוח ומיזונטרופ, אבל היה זה רגע בהיר ומופלא של התעלות נפש. אני, שדווקא הגעתי באותו ערב יותר עבור המדיטטיביות המכאנית המסמררת של דניאל בל, נזכרתי שוב כמה מיוחד ועוצמתי הוא ניצוץ ה"סולפול" ועד כמה הוא נבדל משיכרון הטכנו – שכבודו במקומו לעד מונח. בעוד שכאמור אף חווית בילוי אחרת לא יכולה להשתוות למדיטטיביות המצמררת של סט טכנו או דיפ האוס מהודקים כהלכה, כשהברק מכה בך עם דיג'י אמריקאי מהאסכולה הוותיקה, אלוהים ישמור. יש חשש אמיתי שהגוף עלול להתאבן מרוב שמחה. זה לגמרי התסריט הדבילי והנדוש כפי שמסופר ע"י גייז היספנים מזדקנים בסרטי דוקו על פארדייז גארג', זו אוננות כפייתית, זה פאתטי, אבל זה קורה באמת. נשבע באדוני.

באחד מאותם רגעי השיא הרבים בהם מפלס שמחת ליבי עלה על גדותיו ופיזית באמת שכבר לא הייתי מסוגל לרקוד או להזיז אמה, Throw של קרייג פגש במילותיה של Dajaé הדיווה הראשונה לשיקאגו האוס, ונראה לי שמכל המזמורים דווקא היא זו שהצליחה לסכם כהלכה את כל אשר היה עם מילות השיר: "You Got Me Up". ותחסכו ממני משחקי לשון על "תרימי" למרות שזה בלתי נמנע.

בבוקר, כשנותרו ברחבה רק קומץ ליברות דלוקות ואחד בשם אורי באום, החל מרתון הבק טו מיין. זה ששמור לאלו שחושבים שהכרך של קרטר בסדרת Choice של Azuli הוא כל מה שצריך בעולם. בין Fאנק חללי של פיטר בראון לאדיט רוצח לבלדה של טוטו פתאום זה הרגיש כאילו זכינו לחזות בתקלוט סלון של קרטר וקומץ חבריו, ולפתע על פרצופו הכעוס תמידית של מי שמפורסם כאנטיפת לא פחות כתקליטן פתאום הפציע חיוך גדול – וזה כבר היה באמת מוזר.

את האמת? הופתעתי. מעולם לא חשבתי שקרטר מגיע לשיאים מוסיקליים כאלה מחומרי גלם כאלה בצורה כזאת. אני מכיר אותו, מי מכיר ומוקיר אותו אם לא אני. באתי בלי ציפיות ואיזה נס גדול זה שהגעתי וזכיתי לכזה טראנס. בשביל ההזדמנות להתפעל מערבים כאלה יוצאים כל סוף שבוע. וגם במלחמה, תקופות יובש, וסצינה משועממת או שבעה, פעם בכמה זמן זה קורה. ובשביל זה אנחנו קמים בבוקר, זו התקווה. אה וכן, לא עשיתי סמים שזה ממש חבל.

מילים: יותם אבני
לחן: עממי

מודעות פרסומת

2 תגובות to “דו"ח המבקר: דריק קרטר בבלוק”

  1. אורי זר אביב 03/12/2012 בשעה 18:41 #

    רק הגעתי לבלוק ב-3 ככה, אחרי תקלוט בירושלים, וחשבתי שלא יהיה לי סיכוי לזוז. מצאתי את עצמי דופק שם ברגליים עד אחרי 6 בבוקר. ואמא, נשבע לך באבא שלא הייתי דלוק. גם לא שיכור.

    יותם – בעניין קרטר ותוכנת Traktor, הנה מה שהיה לו להגיד לי בעניין בראיון שעשיתי אתו ועם דניאל בל:

    "I do think that there are a great many "DJ's" that are lazy and just use the sync button to mix because people let them get away with it. I don't use any software for djing at the moment but I do have Traktor and wouldn't be opposed to using it at all. I had to dj with it at our Classic Recordings party during Sonar and found it wasn't much different to djing with anything else. I'm a fan of the music so the medium is not my biggest concern".

    לראיון המלא:
    http://www.lightbaz.com/2012/11/derrick-carter-daniel-bell-the-block

  2. תמת 04/12/2012 בשעה 11:27 #

    "If the plane can get down, than i'll get down""
    האהאהא נפלא

    —-"אני, שדווקא הגעתי באותו ערב יותר עבור המדיטטיביות המכאנית המסמררת של דניאל בל, נזכרתי שוב כמה מיוחד ועוצמתי הוא ניצוץ ה"סולפול" ועד כמה הוא נבדל משיכרון הטכנו – שכבודו במקומו לעד מונח. בעוד שכאמור אף חווית בילוי אחרת לא יכולה להשתוות למדיטטיביות המצמררת של סט טכנו או דיפ האוס מהודקים כהלכה, כשהברק מכה בך עם דיג'י אמריקאי מהאסכולה הוותיקה, אלוהים ישמור."—-
    מזדהה
    המקורות הדתיים של הסול נראו לי ברורים במיוחד

    היה מבלבל ומאתגר לחתוך בין רחבה לרחבה אבל שווה את זה
    וכשעוברים כל פעם מהסקווט לבלוק, לראות את מה שדריק קארטאר עשה בקהל היה עוד יותר striking

    אבל כשדניאל בל נגמר ב5 , כנראה פספסתי את הרכבת ללהכנס לטראנס ולהשאר עד הסוף…אז פרשתי, חבל, נשמע שהיה כיף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: