יותר מדי זמן עבר, מאז הפעם האחרונה שישבתי וכתבתי על אחד מסוגי הוויסקי החביבים עלי. בתוך החבורה ההולכת ותופחת של בקבוקים בבר הביתי, ניצב לו בקבוק די צנוע, שהמבשלה בו נולד היא לחברותיה, כמו שחברת סטארט-אפ יצירתית היא עבור חברות הייטק גדולות. באותה השפה, המבשלה הזו לא נמצאת ברמת החייל או בהרצליה, אלא באיזור פיתוח, בו מתעסקים פחות בברנז'ת ההייטק ובכסף, וקצת יותר בחדשנות וברגש. קוראים לזה אירלנד.
הסטוריית זיקוק הוויסקי באירלנד ארוכה וותיקה לא פחות משל שכנתה המפורסמת יותר, סקוטלנד, אבל שנים של רכישות ולא מעט תקופות קשות צמצמו את מספר גופי השליטה במזקקות כולן. מעל כולן זהרו Irish Distillers, ששלטו גם במבשלה הדרומית במידלטון, בה מיוצר בין היתר Jameson, וגם במבשלה הצפונית בה מיוצר Bushmills. בתוך הכמעט-מונופול הזה לא קמו באירלנד מזקקות וויסקי חדשות יותר ממאה שנים. במונחי ייצור מדובר בנצח, שיצר וואקום גדול בעולם הוויסקי האירי. אל תוך הוואקום הזה נכנסה מזקקת Cooley בשנת 1987. בחור יצירתי בשם John Teeling הקים את המזקקה על חורבותיו של מפעל לייצור אלכוהול מתפוחי אדמה, ואחרי שנתיים של עבודה זיקוק הוויסקי החל במקום בשנת 1989.
אחרי ששרדו נסיון השתלטות כמעט אוטומטי מצד Irish Distillers, כשהממונה על ההגבלים העסקיים אסר על נסיון רכישה שכזה, מחשש להשרשת המונופול של המזקקים-האירים, פנו במבשלת Cooley ליצירתיות. ברור, מן הסתם, שמבשלה כל כך צעירה לא תוכל ליצור אגדות וויסקי במהירות מספקת, ועל כן החליטו שם להסתכל פנימה, אל הלב והרגש האירים, ולנצל את תנופת ההתחלה על מנת להחיות מותגים עתיקים, שגוועו בשל בעיות כלכליות. כיום, כשקו המוצרים של Cooley התייצב, מייצרים בה ארבעה סוגי וויסקי עיקריים.
הראשון הוא ה-Kilbeggan – בלנדד אירי מהנה מאוד, עליו כתבתי בעבר, שחזר לחיים בזכות בחירתם של אנשי Cooley להשקיע בשיפוץ מזקקת קילבגן העתיקה (מהעתיקות באירלנד, אם לא ה-) ולהחזיר לחיים לא רק את הכבוד האבוד של קילבגן, אלא גם את הוויסקי המצוין שלהם, שייצורו הופסק עם סגירת המזקקה ההיא באמצע שנות החמישים. השני הוא Greenore, שלא עשוי כלל משעורה, כמו הוויסקים המכונים "מאלט", אלא מתירס, ועל כן שייך לקבוצה המכונה Grain Whiskey. השלישי הוא Tyrconnell, סינגל מאלט אירי נוסף שחזר לחיים בידיהם הנאמנות של הקולי'ז. הטירקונל יוצר בעבר הרחוק במבשלת Watts, שסגרה שעריה עוד בשנת 1925. במסגרת מהלכי הפתיחה רכשו ב-Cooley את המותג והשיבו אותו לחיים. בקבוק סגור של טירקונל יושב אצלי ומחכה לתורו (החלטתי לתת את הכבוד לכל מה שיש למבשלה החצופה הזו להציע), אבל אני כאן היום בכדי לכתוב על מספר ארבע ברשימת מפלגת Cooley.
Connemara הוא סינגל מאלט אירי מעושן – קומבינציית מילים שלא נשמעה במשך שנים רבות, עד שהרימו ב-Cooley את הכפפה. התורה של הכנת וויסקי מעושן היתה נפוצה בעבר באירלנד לא פחות מאשר בסקוטלנד, אולם הזמן עשה את שלו, וכיום כשמדברים על וויסקי מעושן, כמעט תמיד נניח במדובר בוויסקי סקוטי. לא עוד. הטעם המעושן בקונמרה מתקבל, כאשר השעורה מיובשת מעל אש פתוחה. העשן שעובר דרכה מחדיר לשעורה את הטעם והריח המעושנים, ברמה כזו או אחרת, ומוסיף נופך מיוחד להרכב הטעמים והריחות. השיטה הזו היתה בשימוש במאות ה-18 וה-19 ע"י מזקקות קטנות (חלקן לא חוקיות) באירלנד, והבחירה לחזור למקורות גם בשיטת ייבוש השעורה מתבררת כנקודת מפתח בהכנה. הקונמרה מיושן בחביות Bourbon אמריקאיות, שתורמות גם הן את חלקן, בתוספת של המתקתקות הבורבונית המוכרת (שחובבי Jack Daniel's ללא ספק מכירים). הקונמרה נמכר בבקבוק שמנמן ונמוך, שלא מנסה להתבלט, ועליו תמונה של נוף הררי. בנקודה הזו צריך לעצור שניה ולשאול "אוקיי, אבל מה הקשר של ההרים ומה פירוש השם Connemara?"
Connemara הוא שם של חבל ארץ יפהפה במערבה של אירלנד, לחופי האוקיינוס האטלנטי. חבל הארץ הזה עשיר באגמים וידוע בקבוצת ההרים שבו, Twelve Bens, שגם מככבת על בקבוקי הקונמרה. האיזור מתאפיין באדמת כבול (Peat), שהיא גם כן מאפיין שתורם לטעם מעושן בוויסקי, והשליט הבלתי מעורער בו הוא הטבע. האדם, במקרה של חבל קונמרה, בחר לא להתערב. למרבה השעשוע, מבשלת Cooley נמצאת למרגלות הרים משלה, בדיוק בצד השני של אירלנד, צפונית לדבלין, אבל זה לא הפריע לקולי'ז לתת ריספקט להרים מהצד השני של המדינה. המזקקה נמצאת במיקום מושלם, שכן היא נהנית ממים צלולים, המגיעים אליה מהרי Cooley דרך נהר שזורם ממש בסמוך. ועכשיו, אחרי שאנחנו יודעים קצת יותר על Cooley, Connemara וכל השאר – זה הזמן לעבור לחלק המעניין – הטעימה.
לקונמרה ריח מעודן, שלא נדחף באלימות יתרה דרך הנחיר למעמקי המוח, כמו לא מעט סוגי וויסקי אחרים. אפשר להרגיש בו את העישון, אבל בעדינות. אפשר להרגיש בו ניחוחות מתקתקים של דבש, אבל בעדינות. אפשר להרגיש בו אולי גם את ריחות החבית בה התיישן, אבל בעדינות. הריח, שאמור לתת את הרמז הראשון לגבי האופי של הוויסקי, מספר לנו שהוא לא בוחר מסלול אחד ללכת בו, ושהוא הולך בעדינות. במקרים דומים ובסוגי וויסקי אחרים התקבלה במצבים כאלה בדיוק תחשוה של ברדק לא נורמלי. במקרה של הקונמרה, הרמיזות לכל המאפיינים שלו נעשות בצורה מאוד נעימה, ומאוד מושכת גם את מי שמתקשה עם ריחות חזקים בצורה קיצונית (ציון 23).
הטעם לא שובר שורות, ומסדר את אותם המאפיינים שהרחנו בסדר מעט שונה. הטעם הראשוני הוא חלקלק ומתקתק, עם תחושה של דבש והשפעה ברורה של בורבון, בעקבות השימוש בחביות בורבון בתהליך היישון. הטעם מתפתח עוד ומתחילים להרגיש בו גם אלמנטים פירותיים, אם כי מרומזים בלבד, וטעם אופייני של מאלט. רק בסוף העישון נזכר שיש לו חלק בסיפור, והוא שוטף את חלל הפה בגל גדול ובאיחור אופנתי (ציון 23.5).
דווקא כשהצונמי של הטעמים נרגע, הסיומת ("פיניש") לא מחדשת, ולמרות שהיא עדינה ולא קצרה מדי, מדובר בצעד אחורה. אחרי הריח העדין והתפוצצות הטעמים, מותר היה לצפות מהסיומת לא לסגת בחזרה למחוזות של עדינות, ולהראות יותר נוכחות (ציון 21).
מבחינת המורכבות יש משהו מאוד מיוחד בוויסקי אירי, שנהנה מכותרת "מעושן", אבל מצליח לא להבהיל ולתת חוויה מגוונת. יכול להיות שמדובר בסוג של תאונה מוצלחת, אבל כשכמות כזו של מאפיינים נפגשים בבקבוק אחד והתוצאה לא מתקרבת בכלל למחוזות הבלגן, אלא מאפשרת חיבור גם לחובבי העצמה וגם לחובבי העדינות – התוצאה היא רב תכליתיות. מצד שני, לא הצלחתי להתנער מהתחושה, שהוויסקי הזה מנסה להיות חביב על כל הילדים בכיתה, אבל כתוצאה מכך לא החליט לאן הוא בדיוק שייך (ציון 22). הציון הסופי של הקונמרה אצלי הוא 89.5, ציון ששם אותו ללא ספק בליגה של הגדולים, גם אם לא במירוץ האליפות. עבור וויסקים מהסוג הזה, שאין להם אמירה אחת ברורה, בולטת וחד משמעית, הציון הזה קרוב לתקרת הזכוכית, כך שבעולמו הוא הקונמרה ראוי שיקומו עבורו מהכסא וימחאו לו כפיים. לו, ולקולי'ז שהמציאו אותו.
מה השורה התחתונה?
למי כן – כמעט לכולם! זה כל היופי של הקונמרה. הוא יקסום לחובבי הטעם והריח המעושנים, לחובבי המתיקות, לחובבי העדינות האירית ובאופן כללי לוויסקי שמנסה לדבר אליכם, גם אם בשפה שאתם לא מבינים.
למי לא – למי שיש לו בעיה לקבל בבקבוק אחד ובכל טעימה מגוון רחב של מאפיינים. מי שיש לו בעיה להרגיש בטעימה אחת גם עישון, גם מתקתקות וגם את טעם המאלט עשוי למצוא את הוויסקי הזה הרבה פחות נעים.
מתי – בגלל האופי המגוון שלו, הוא מתאים גם לבקרים, אם זה הקטע שלכם, אבל מומלץ להנות ממנו ביחד עם איזו צלוחית מלאה בגבינה שיש לה טעמים חזקים. הנסיון שלי מראה שהגבינה מחברת את כל התכונות של הקונמרה למקשה אחת. אפשר להשיג אותו ב"שר המשקאות" בארץ במחיר מבצע של 230 ש"ח (במקום מחיר כמעט כפול בימים רגילים) לבקבוק, ולי זו נראית מציאה אמיתית.
israelunderground 
להשאיר תגובה