Kilbeggan – המחתרת האירית

9 אוק

סקוטלנד. תשאלו מאה אנשים באמצע הרחוב מהיכן מגיע הוויסקי הכי טוב, ורובם המכריע יאמר "סקוטלנד" בלי למצמץ. לאירלנד השכנה יש הסטוריה ארוכה של וויסקי בעצמה, אם כי פחות מורכבת ועם פחות שחקנים מרכזיים מאשר בסקוטלנד. מכיוון שאני לא שותה שחקנים מרכזיים אלא וויסקי, חשוב לי להדגיש שהם מצויינים. נתחיל בבדיחידה קטנה – מה ההבדל העיקרי בין פאב אירי לפאב סקוטי? באחד מתחילים לשתות וויסקי בשש בערב ובשני בשבע בערב. מעבר לכך לוויסקי האירי אין יותר מדי רגשי נחיתות, אלא אם מקורם במוחו של הלוגם.

Kilbeggan Logo Vector Download

הוויסקי שאכתוב עליו כאן נולד במזקקה עתיקה, שנמצאת על נהר Brosna באירלד, פחות או יותר איפה שמפתח הלב של אירלנד צריך להיות, והיום מיוצר במרביתו באיזור המרפק, וחוזר למפתח הלב בשביל הגראנד פינאלה. בשביל להבין את הסיפור שלו צריך להבין מעט יותר את הסיפור מאחורי מלחמת רכישת המזקקות האיריות.עד שנות ה-80, אז החלה מבשלת Cooley להרים את ראשה, כמעט כל הוויסקי באירלנד יוצר במגוון מזקקות תחת המטריה של חברת Irish Distillers, אשר החזיקה בבעלות על מרביתן. תחשבו על משהו שדומה לשליטה שיש לחברה כמו "תנובה" על כל המחלבות הקטנות, רק בקנה מידה רציני יותר. הרבה יותר. במהלך שנות ה-90 עשתה ID נסיון להשתלט על מזקקת Cooley הצעירה עם ערימה של כסף, אבל השטרות נתקעו לה עמוק בגרון, כשהממשלה האירית, או ליתר דיוק הממונה על ההגבלים העסקיים באירלנד, מנעו את העסקה, בטענה שהדבר ייצור מונופול בתחום הוויסקי.

מאז ועד היום ממשיכה Cooley, שהוקמה בשנת 1987 על חורבותיו של מפעל ישן לייצור אלכוהול מתפוחי אדמה (כן, סקסי להחריד) להיות מזקקת וויסקי יצירתית ולא שגרתית, שיוצרת וויסקי מעניין ומחזקת מותגי וויסקי וותיקים והסטוריים. כמאמר יהודה ברקן – "אנחנו עוד נחזור אליהם". הנסיון הלא מוצלח הותיר את ID כשבבעלותם שתי המזקקות הידועות ביותר באירלנד – זו במידלטון שבדרום אירלנד, שמייצרת בין היתר את הוויסקי האלמוני Jameson, וזו שממוקמת על מצוקיה הצפוניים של (צפון) אירלנד – Bushmills. מכיוון שהבטחתי לכם השתוללות ומלחמת רכישות, אז בושמילס, שהיו בשליטת ID מאז 1972, נרכשו ע"י Pernod Ricard הצרפתים בשנת 1988, ואז בשנת 2005 נרכשו ע"י חברת Diageo, על מבשלותיה ושלל מותגיה, במחיר עלוב של כ-200 מיליון פאונד. הייתי משיג להם יותר. עד עכשיו חדי העין ישימו לב שלא הזכרתי את Kilbeggan אפילו פעם אחת.

מזקקת Kilbeggan המדוברת מתגאה בהיותה המזקקה הוותיקה ביותר באירלנד, ויש בידיה מסמכים המציגים אישור לזיקוק וויסקי עם חותמת של שנת 1757. בתחילת ימיה היתה שייכת המזקקה לבחור שיכור קלות/כלוט בשם Matthias McManus, והרבה מאוד שנים אחר כך, ב-1843 נקנתה ע"י John Locke. בדילוגים קלילים קדימה אנחנו מגיעים לשנת 1947, אז נקנתה המזקקה ע"י חברת הבנקאות Transworld Trust, כי אם אנחנו כבר מאשימים את מערכת הבנקאות שמתנהגת כמו שיכורה, אז שלפחות יהיה תירוץ טוב. בנקאים לא מבינים הרבה בוויסקי, ויחד עם השפל הכלכלי של העשורים הקודמים (שנות ה-20 וה-30 של המאה ההיא) המזקקה לא שרדה, הייצור בה הופסק בשנת 1954, ושלוש שנים אחר כך היא גם סגרה את שעריה.

מכיוון שאנחנו לא בקטע של דכאון, הסיפור לא נסגר שם. עשרים וחמש שנים אחרי סגירתה, כשהבנין כבר התחיל לאבד עצמו לדעת ולנהר, החליטו תושבי Kilbeggan שעל מסורת לא מוותרים, שיפצו את המבנה, ופתחו בו מוזיאון להסטוריה של הוויסקי המקומי. תספרו עוד כמה וכמה שנים קדימה עד 2007, והסיפור חוזר לח'ברה היצירתיים מ-Cooley, שמזהים את חתיכת ההסטוריה הזו, שהולכת ונעלמת, ורכשו את המותג ואת הזכות לייצר את ה-Kilbeggan ואת ה-Locke's, שני הוויסקים העיקריים שיוצרו במזקקת קילבגן. בהמשך גם לקחו על עצמם את תפעול ושיפוץ המוזיאון, ואפילו הקימו מזקקה פועלת חדשה במתחם הישן של קילבגן. כיום הקילבגן מתחיל את ייצורו בעיבוד ראשוני בקילבגן, ממשיך ל-Cooley, וחוזר הביתה לנוח בחביות. וכל הארץ צהלה ושמחה.

אחרי שבסיבוב הראשון סיפרתי לכם על סינגל מאלט מפלצתי, כבד ומעושן, הפעם החלטתי לקחת אתכם פחות או יותר לצד השני של הסקאלה. הקילבגן, בניגוד לכמה סוגי וויסקי שמיוצרים ב-Cooley ובסניף הקילבגני שלה, הוא blend, מה שאומר שמעורבבים בו מספר אי-זוגי בלתי מבוטל של חומרי גלם, עד ליצירת האיזון הנכון. פשוטי העם נוהגים לומר שבלנד הוא פחות טוב מסינגל-מאלט (כשמו כן הוא, מאלט מסוג אחד), אבל האמת היא שישנם בלנדים לא פחות ממדהימים, ומדובר בעצם בסגנון אחר ואופי אחר של משקה. הסגנון של הקילבגן, אם לבחור מילה אחת, הוא "קליל". את ג'יימסון ובושמילס כולם מכירים, אז הגיע הזמן להכניס למשוואה את האח הקטן וה-Cooley שלהם, שמקבל תשבוחות רבות ומגוונות, ואחרי טעימה שלו אפשר להבין מדוע. הוויסקי הוא בחוזק של 40% אופייני.

הריח של הקילבגן קליל ופירותי, עם מתיקות קלילה מאוד. רק אחרי כמה שניות מחלחלת לה החריפות הטיפוסית של וויסקי (ציון 22). הטעם ממשיך באותה הקלילות והמתקתקות, וגם אם מיד אחרי המזיגה הוא עשוי להיות קצת חסר אמירה, המצב משתפר אם נותנים לוויסקי לשבת בכוס כמה דקות, או אם מוסיפים לו טיפת מים, אז הוא נפתח יפה מאוד (ציון 22). הפיניש של הוויסקי הזה הוא מבחינתי ההפתעה, והרגע בו הוא מרים ראש. מוויסקי כזה קליל לא מצפים לתחושה שמתגלגלת בגרון ובבטן הרבה זמן אחרי הלגימה, אבל בפיניש הוא מרים את עצמו מה"קלילות" שלו, ומזכיר שמדובר בוויסקי. הטעם של המאלט מורגש הרבה יותר בפיניש, ומרגיש כמו גל (קליל) ששוטף את חלל הפה והגרון (ציון 22.5). הוויסקי מהנה מתחילתו ועד סופו, אבל שומר את החוויה לעצמו עד הפיניש, בלי להתאמץ יתר על המידה להשאיר חותם רציני מוקדם יותר. הוויסקי מזמין מאוד לשתיה זריזה, ורק אחר כך מתחיל לעבוד (ציון 21). הציון הסופי של הקילבגן הוא 87.5 מכובד מאוד, אם ניקח בחשבון שמדובר בבלנד צעיר ולא יומרני ממזקקה צעירה בעצמה. הוא מצליח לספק חוויה שונה ואיכותית לא פחות מאלו שמציגים האחים ההמפורסמים שלו.

מה השורה התחתונה?
למי כן – למי שאוהב לשתות וויסקי מול הטלוויזיה, על המרפסת או תוך כדי קריאת ספר או עיתון. הוויסקי הזה לא לוקח לעצמו את כל תשומת הלב.
למי לא – למי שהציפיה שלו מוויסקי היא שיעיף לו את הראש מטר באוויר בחריפות האלכוהולית שלו.
מתי – תמיד, בלי כל תנאים מוקדמים. אפשר להשיג אותו בחנויות בארץ במחיר של 130-160 ש"ח לבקבוק, ובדיוטי פרי סביב ה-25 דולרים.

10 תגובות אל “Kilbeggan – המחתרת האירית”

  1. Glenn holmes 09/10/2012 בשעה 10:47 #

    מאתיים שנה לפני כן בערך, ג׳ון לוק אחר היה אחד מהפילוסופים הבולטים בבריטניה. הציונים והפירוט הם פרי עטך פרידום? בכל מקרה נהנתי לקרוא גם אם אינני כזה אנין טעם בוויסקי.

  2. שונא ויסקי 09/10/2012 בשעה 11:28 #

    לא סובל וויסקי אבל הכתבה הזו יכולה לקרב ביניינו

  3. israelunderground 09/10/2012 בשעה 17:18 #

    לשונא הויסקי, כמוך כמוני, גם אני מעדיף לקבל את אחוזי אלכוהול שלי דרך משקאות אחרים, אבל חייב לציין בכבוד גדול כי באוסף הפרטי של גיא מסתתרים כמה בקבוקי ויסקי שהבחלט גורמים לנעים בגרון ולראש בשגעון. כך שבהחלט שווה לעקוב ולדגום.
    – רומן –

  4. israelunderground 10/10/2012 בשעה 01:02 #

    הציונים הם שלי לחלוטין, ואת שיטת הניקוד השאלתי מהתנײך של הוויסקי, שזה ספר שיוצא כל שנה על ידי ג'ים מארי. את המידע מסביב פשוט חפרתי

  5. Micky Dulberg 19/11/2012 בשעה 14:38 #

    וואלה?
    אתה יודע שבבושמילס הם חוזרים שוב ושוב שהם המזקקה החוקית הראשונה באירלנד ואחת הראשונות בעולם.

    אני לא בדיוק בעיניין של בלנדים אבל הבלנד שהבאתי משם היה ממש נחמד.

    אחלה כתבה 🙂

  6. israelunderground 19/11/2012 בשעה 21:42 #

    מיקי, גם לי בבר יש עשרה בקבוקי סינגל כזה או אחר ורק שני בלנדים, אבל אם נניח לרגע את ההתפלספות – לא רק שיש בלנדים מעולים, אלא שלעתים המצברוח מתאים להם הרבה יותר מאשר למפלצת בבקבוק

Trackbacks/Pingbacks

  1. אנחנו ממליצים – אתם מבלים 1-3/11 « israelunderground - 01/11/2012

    […] נמליץ לכם לטייל קצת, או ללכת לים, לשבת על החוף עם איזה דרינק ולשמוע מוזיקה […]

  2. Connemara – לא רק חבל ארץ « israelunderground - 08/02/2013

    […] הוא ה-Kilbeggan – בלנדד אירי מהנה מאוד, עליו כתבתי בעבר, שחזר לחיים בזכות בחירתם של אנשי Cooley להשקיע בשיפוץ […]

  3. Ardbeg – המפלצת מלוך Uigeadail | israelunderground - 12/07/2013

    […] אירי נפתח ונעלם באורח פלא, בלי שהתעלה מעל בן-דודו המעורבב; אחת מיצירות המופת של גלנמורנג'י, עליה כבר כתבתי, גם כן […]

  4. Laphroaig Quarter Cask – רבע זה השלם החדש | israelunderground - 05/03/2014

    […] הוויסקי הלא-ממש-קבועה בבלוג הספקתי לקפוץ כבר פעמיים לאירלנד, וגם לחזור ולהתעסק בוויסקי עדין ולא פחות ממבריק. בעבר […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: