Bowmore Tempest Batch No. 4 – מי הזיז את המלחיה שלי?

"אבל". המילה הזו לא הופיעה עד היום באף אחד מהאייטמים שכתבתי על וויסקי. באופן טבעי מצאתי את עצמי כותב רק על בקבוקים ששתיתי ואהבתי באמת, כל אחד מסיבותיו הוא. הבקבוקים שלא אהבתי לא זכו, מן הסתם, לאייטם, למרות השורשים הפולנים שלי, ואז אנחנו מגיעים לאייטם הנכחי. זו הפעם הראשונה שאהבתי וויסקי, אבל. הפעם הראשונה שאני ממליץ על בקבוק, אבל.

האייטם שאתם עומדים לקרוא עכשיו ילמד אתכם לא רק על וויסקי, אלא גם שלאוקיינוס יש חוש הומור, ושהוא גנב לי את המלחיה. משעשע, אבל. 

כמעט כל וויסקי שמשאיר חותם נהנה מתכונה ייחודית. לא מדובר בגילה המופלג של המזקקה, שכן כל מזקקה שניה תספר בגאווה שהיא מהוותיקות ביותר, אלא בגורם בעל השפעה מובהקת על התוצר הסופי. לפעמים מדובר במים ממקור הו-כה-צלול, ולפעמים בכבול, ששריפתו נותנת לוויסקי טעם מעושן ייחודי. הפעם ייחודו של הוויסקי נובע מהאוקיינוס בכבודו ובעצמו, שבמו גליו משפיע על אופיו של הוויסקי.

מכיוון שאי אפשר בלי נתון-גאוגרפי-לא-רלוונטי, אציין כי מזקקת Bowmore יושבת בכפר בעל השם המפתיע – Bowmore. זהו הכפר המתוכנן הראשון באי Islay, ולכן גם מהווה המרכז האדמיניסטרטיבי שלו. המזקקה הוקמה בשנת 1779, ונחשבת בעלת שם וכבוד. עם זאת, כשהכרתי את אחיו הגדול של טמפסט מספר 4, שנקרא בשם המפתיע לא פחות "טמפסט מספר 2", כבר טעמתי מספר בקבוקים של המזקקה, והחוויה היתה, איך נאמר בנימוס, "לא אחידה". מזקקת באומור יושבת ממש בסמוך לאוקיינוס, ובאיזור בו הרוחות גוררות איתן מי-אוקיינוס למרחקים. במשפט האחרון חבוי גם הסוד של ה-Tempest.

הבאומור והים

הרעיון מאחורי סדרת הטמפסט לא מורכב. ממלאים חביות שבגלגולן היחיד והאחרון הכילו בורבון, אותו וויסקי אמריקאי שמכיל לפחות 50 אחוזים תירס (חובבי ג'ק-דניאלס הרימו יד!). ולמה באמת 90 אחוזים מהוויסקי בסקוטלנד מתיישן בחביות בורבון? מכיוון שהחוק האמריקאי מתיר שימוש אחד בלבד בחבית לצורך הכנת בורבון, ואחר כך אין לאמריקאים משהו חכם יותר לעשות איתן, אז הן נשלחות לסקוטלנד. האח הידד. ובכן, את החביות המלאות מכניסים למחסן שממוקם בנקודה הכי חשופה לרוחות ולים, ומחכים עשר שנים. במשך עשור הרוחות נושאות איתן מי ים, לחות, מלח וסודות מדינה, שמשפיעים באופן קיצוני על אופי היישון, עד שנוצר וויסקי בעל אופי כמעט "פראי", ובאופן מובהק שונה מסט החביות הקודם.

טעימת הטמפסט מסדרה מספר 2 היתה בשבילי כמו סטירת לחי מצלצלת. "וויסקי מלוח!" צרחתי. אבל לא היה מדובר במלח שתלטן, אלא במליחות מעודנת, שליוותה את הטעימה מהרגע הראשון ועד האחרון, צבעה את כל מאפייני הוויסקי בצבעים שפשוט לא הייתי מוכן אליהם. טובים יותר, טובים פחות – גורם ההפתעה והמליחות הפכו את חיית הפרא הזו לאחת מהטעימות המפתיעות ביותר שחוויתי. כמה שמחתי לפתוח את הבקבוק מהסדרה הרביעית….אבל.

גם אני נפלתי קורבן לתעלולי האוקיינוס, שבחר הפעם לשלוח את המליחות לפינה המרוחקת והחשוכה בחדר, והלך לו לכיוון שונה לחלוטין. אותו השם, אותה הכותרת, אותו הלוגו, אותו חומר גלם – תוצאה שונה לחלוטין. כעת, כשאני שותה את הלגימה האחרונה בו, החלטתי להשלים עם שוד המלח הגדול, ולהכיר בכך שמדובר בוויסקי לא מאולף, שנוצר ע"י הפרא הגדול ביותר על הכוכב – האוקיינוס האטלנטי. הבקבוקים מהסדרה השישית יגיעו בקרוב לחנויות, ואם תחפשו טוב אולי תצליחו להשיג בקבוק מהסדרה החמישית, אבל אנחנו כאן בשביל לספר על הבקבוק מהסדרה הרביעית, שבוקבקה לה בשנת 2012. לא באמת רלוונטי, אבל…(אבל אם אתם סקרנים, אתם חייבים לעצמכם טעימה מהסדרה החדשה).

בניגוד לאחיו הגדול, שהסתיר את המלח עד שפגע בחלל הפה, ריח של ים מתגנב לו כבר בפרק הפתיחה של הסדרה הרביעית. הוא מתערבב עם מה שהרגיש לי קצת כמו נענע-מנטה, ועם בליל של ניחוחות מתקתקים. כל אחד מהם לבדו הוא בעל אופי, במיוחד המנטה, אולם השילוב שלהם מעלה סימני שאלה שאין להם ערך מוסף כמו, למשל, טעם מפתיע (כן, אני עדיין מריר קצת בגלל כל העניין עם המלחיה שנעלמה)  (ציון 22). הטעימה עצמה מכה בחלל הפה עם טעמים מנוגדים לחלוטין של פירות הדר, שעובדים נהדר עם המתיקות, וקצת פחות עם המנטה, שתקועה לי עדיין באף. זה וויסקי שובב ואכזר בו זמנית, שמצליח לעשות שמות בפה, תחת הביטוי התמים "פרות הדר". ממש סערה (ציון 22). הפיניש שלו, כמו "השקט שאחרי הסערה", מוריד את הטון ביעילות ובנחישות, ומחזיר לשורה הראשונה באולם את המתיקות. בשלב הזה המנטה נעלמה, וההדרים משחקים הרבה יותר יפה עם המתוק-מתוק. שני אלה זוכים לביקור נימוסים מטעם קליל של עישון, שחס וחלילה לא נשכח שמדובר בוויסקי מאיילה (Ey-La – ככה בעצם אומרים Islay בסקוטלנד. הפיניש ללא ספק מציל את המולדת (ציון 24). מבחינת המורכבות והסיפור כולו, דווקא ההפתעה-בטעם-מנטול בפתיחה קצת מסבכת את העניינים, שכן אפשר לעשות רושם ראשוני רק פעם אחת. מצד שני, בשביל זה המציאו את "השורה התחתונה", והוויסקי מתכנס לאורך הטעימה לכיוון הדרי-מתקתק-טיפטיפה-מעושן, שהופך אותו למעניין מאוד, גם אם לא מבריק (ציון 23). הציון הסופי הוא 91. מכובד,אבל…

השורות התחתונות:
למי כן – למי שמצליח להשיג בקבוק, בסופו של יום. זהו פרק רביעי בסדרה, שמותר להתלהב מעצם היותה מוגבלת בכמות, אבל מומלץ לא לצפות למופע זיקוקים.
למי לא – למי שמחפש בוויסקי שלו חוויה אחידה, מאוזנת (ואולי קצת משעממת), שלא תעשה מאמצים אדירים לנפתיע בכל פנייה.
מתי – כשיושבים על מצוק מול הים, באמצע החורף, ומסתכלים על הגלים משתוללים ומתנפצים. בכזה שימוש הוויסקי יקבל ציון 100.

תגיות: bourbon, Bowmore, cask strength, Citrus, first fill, limited edition, menthol, Ocean, storm, Tempest, vanilla, Whiskey, whisky