לייבלים ויוצרים אקספרימנטלים חיפשו מאז ומתמיד ערוצי הפצה שונים מהמקובל, על מנת להפיץ את מרכולתם ואת אמונתם/אומנותם. באמצע העשור הקודם, כשהחלו לעשות קולות של חזרה למרכז הבמה, או לפחות לשולי הבמה (לצד פורמטים דיגיטלים), התקליטים סיפקו דרך ייחודית ולא המונית להפצת מוזיקה.
שטח הפנים הגדול של עטיפת התקליט (מעט מעל 12 אינצ'ים) איפשר חופש אמנותי, שמחליפיו בשוק לא נהנו ממנו, וכמו כן היות התקליט זמין בכמות מצומצמת, הפכה אותו למצרך מבוקש ולפורמט הנבחר, כשהמטרה המוצהרת היא הפצה מצומצמת של מוזיקה.
הזינוק האקספוננציאלי במכירות התקליטים מאז 2008 ועד היום, שולי ככל שיהיה ביחס לכלל שוק המוזיקה, הוביל לפתיחה מחודשת של מפעלים לייצורם, בנייה של מכונות חדשות ומשוכללות יותר להדפסתם, אינספור הוצאות מחודשות של אלבומים, ואפילו לצונאמי של דגמי פטיפון ברמות גימור שונות. למרות כל ההתרחשות הזו, לא הכל נפלא בממלכת התקליטים, ועם הביקוש עלו גם המחירים. התעוררות שהחלה כאמירה אמנותית, הפכה עם השנים לסוג של סטנדרט ביתי חדש, למי שלא מסתפק או מסתפקת בהארד דיסק כמקום אחסון למוזיקה. עם העליות במחירים והסטנדרטיזציה של הפטיפונים והתקליטים, לאן ילכו אמני השוליים? התשובה דורשת עפרון.
israelunderground 