מעשה בשעון גרמני, שען חירש וכפית

15 ספט

במשך תקופה ארוכה למדי אמרתי לעצמי, שאני מאוד רוצה לשבת ולכתוב רוויו על מסיבה ראויה. במשך הזמן הזה הייתי בכמה וכמה מסיבות ראויות, ובעוד כמה וכמה פחות ראויות, אבל התנאים המקדימים שחסרו לי לא היו קשורים בכלל לאיכות המסיבה, אלא אלי. הפלטפורמה בה התרגלתי לפרסם את הרשמים שלי מלילות סוף השבוע סגרה את שעריה באופן לא רשמי, כן טבעי ולחלוטין מבחירה שלנו (אנוכי ושאר האחראים על תפעולה). במקביל מצאתי את עצמי מחפש את ההתרגשות, שכל כך חשובה בכתיבה, מעלימה חסמים, ומפזרת את התבלינים הנחוצים על הטקסט הדיגיטלי. הבעיה הראשונה תיפתר בשבועות הקרובים, עבורי ועבור כל מי שנהנה מישראל-אנדרגראונד ברציפות או לסירוגין מאז שנת 2000. בבעיה השניה טיפל ביום חמישי בלילה בן קלוק – שעון גרמני ופריט אספנים אמיתי לכל מי שזורם לו קצת דם בטקנו.

ימי חמישי הפכו אצלי למוקצים, עם שבועות עבודה עמוסים לעייפה ולימודי תואר שני, שהתעקשו למקם את עצמם בימי שישי בבוקר. ובכל זאת, היה לי ברור לחלוטין שאת הגיחה של בן קלוק בבלוק ("בן קלוק – כן בלוק", קראתי לזה בפייסבוק) אין לי כוונה לפספס. את החוויה חלק איתי חבר יקר, ברומטר נפלא לאיכות של מסיבות, ומי שבלעדיו כיף פחות על הרחבה, ועוד המון חובבי טקנו צעירים וצעירים בנפשם.

זה התחיל קצת מוזר, עם התחושה הרגילה שיש לי, כשצוות הברזילי בפרט וצוות זר בכלל, לוקח על עצמו את ניהול הלילה במועדון הבלוק – ילד מחונן ומוכשר, שנוטה להתנהג לא כל כך יפה כשאבא שלו לא עוקב אחריו כל דקה. החיוכים של כפיר ושלי התחלפו במבטי אימה הדדיים, כשכבר בהליכה מחוץ למועדון שמענו את הקירות צועקים, מקרקשים, וגורמים לנו לתהות כמה גבוה יהיה התשלום המזומן על אי-הבאת אטמי אזניים למועדון היחיד בארץ, בו כמעט אף פעם לא היה לי צורך אמיתי בהם, וכמה ריבית קצוצה ומצופצפת נשלם על כך במהלך השבוע. פלאשבקים צבעוניים של גדר המתכת מאחורי העמדה בברזילי הישן (ומאחוריה המדרגות לקפה ברזילי עם הסנדביצ'ים הטעימים לקלאבר המחוק) קפצו לי לראש, יחד עם הרעש המחריד שנהגה לעשות בכל פעם שהדיג'יי דרש מעט יותר מהסאבים. הייתכן שצוות הברזילי הביא איתו לבלוק גם את מערכת הסאונד הישנה וחלקי מתכת נבחרים? זה נהדר שיש שעון על העמד הבבלוק, אבל קצת פחות נהדר אם השען חירש.

בכניסה למועדון כבר מתהווה לו תור, ועל הרחבה כמות מרשימה של אנשים נהנית מהחימום. אני, מסתבר, איני כמות מרשימה של אנשים, ומצאתי את עצמי לא נהנה ממנו. ייתכן שהיה זה הווליום המוגזם לשעה, חוסר הענין שהמוזיקה הפיחה בי בפרק הזמן הקצר שניסיתי להתחמם בעזרתה, או כמות העשן במועדון, ששלט גדול עליו כתוב KEEP IT FRESH, מתנוסס בכניסה אליו. זה ענין של ציפיות, אני מניח. הקהל הוא קהל ברזילי טיפוסי, שהבגרות ניכרת עליו, ובמובן החיובי של המילה. זה דבר מאוד יפה לראות קהל נאמן לדרך של מועדון שאינו כבר, מתרכז על רחבה אחת בארוע תחת הכותרת של אותו הצוות הוותיק, ויש באוויר תחושה שגם אם נצא מהמועדון מסריחים ומצופצפים, יהיה משהו כבד בצד השני של המאזניים, שיסכם את הלילה בחיוך.

כשבן קלוק התחיל לנגן – הכל השתנה. קלוק, רזידנט בברגהיין, בטרזור הישן והטוב, ובערך בכל חריץ בחומה ממנו נוזל טקנו, לחץ על הכפתור והתחיל מסע פסיכי, שהפך את הווליום, התאורה, הפורמט המוזיקלי, הקהל, כח המשיכה ואת המציאות באופן כללי ללא רלוונטים – במחי יד. במטריקס אמרו על זה "There is no spoon".

טקנו הוא מוזיקה מענינת, שהשם הקצרצר שלה מחביא תחתיו בצורה מרשימה המון סגנונות שונים ומגוונים. חלקם קושרים למאזינים כבלים לרגליים, ומושכים אותם לקפיצות מתוזמנות, השתוללות חסרת פשרות ואפס מחשבות. סוג אחר של טקנו קושר למאזינים כבלים ישירות למוח, מרכך את הגפיים, עוצם את העיניים, ושולח אותם למימד אחר של היפנוזה והזיות מורכבות. את כל אלה מגמד הממזר, שיודע לתפוס בכבלים של הרגליים ובאלה של המוח גם יחד, למשוך בשניהם באופן מתואם, ולקחת שליטה על הגוף והנפש. בלילות בהם נחשפים לטקנו ההיברידי הזה, קורים דברים מוזרים, ושעונים גרמנים מתחילים להסתובב מהר.

חמוש בתיק דיסקים מתפקע, בפנס מאגלייט קטן עם אלומה גדולה, ובחיוך קטן שמסתיר סודות, בן קלוק המנוסה שלט בקהל ללא עוררין, ולקח את מערכת הסאונד המפלצתית של הבלוק קרוב לקצה גבול היכולת שלה. לרגעים יכלתי לחוש את הרמקולים מעזים ללחוש סוג של "אמא'לה, מה הוא רוצה מאתנו?!", אבל התחושות האלו אבדו יחד עם תחושת הזמן והתחושה בכפות הרגליים, שנגעו ברצפה מעט מאוד. זה היה טקנו לא מתפשר, שאולי היה גרמני במהותו בשל זהות הדיג'יי, אבל היה חסר גבולות או מגבלות. הבלוק נשמע מושלם עם האוס על כל גווניו, אבל המערכת שלו יודעת לעשות שרירים בבטן ולהוציא את המיטב מצלילי טקנו שעוברים דרכה. לא טקנו "בכאילו", שלא מעט דיג'ייז מנגנים בשילוב עודף בטחון עצמי, אלא החומר המרוכז והטוב, שגורם לאובדן שליטה כה מבורך.

כולם מספרים איזה דיג'יי נהדר בן קלוק, ומתייחסים למוזיקה שהוא מנגן, אבל כשהוא עולה ויורד מולי כל הלילה (או אולי זה הייתי אני שעלה וירד) ראיתי שמקור הכח שלו לא נובע רק מהדיסקים שבחר לנגן, וממערכת הסאונד שבחרה להחזיק מעמד בכתישה, אלא באנרגיות שהוא שואב מהקהל, לועס, ומחזיר לקהל באהבה. בן קלוק, כמה לא מפתיע, פשוט אוהב את העמדה. החיוך המסתורי נמצא שם תמיד, השפתיים שלו שרות כל מילה ומילה בקטעים בהם יש מילים, הידיים שלו זזות ורוקדות, העיניים שלו אמנם בולעות את המיקסר, אבל בכל דקה דואגות לסרוק את הקהל ולשדר מבט מחייך ומעודד – "אתם תמשיכו לרקוד, אני כבר אתן לכם סיבה לא להפסיק". הבנאדם הוא סופרסטאר של טקנו, אבל נטול כל גינוני כוכבות, ונמצא בסימביוזה מעוררת הערצה עם המוזיקה.

כשקלוק מרים את העיניים מהמיקסר, ורואה אותי מסמן לו שאני מבסוט לגמרי עם אגודל למעלה ועיניים נוצצות, הוא פשוט מחייך אלי בחזרה עם חיוך שמסוגל להמיס כל תיכוניסטית ממוצעת, שולח יד, נותן לי כאפה ידידותית, ושולח אותי להתלות על כדור דיסקו ענק, שנראה כאילו בא מעולם אחר. מעט אחר כך קלוק מוריד את כפפות האגרוף, ומתחיל לחבוט בקהל בידיים חשופות. הטקנו הופך קשוח יותר ובועט יותר, והקהל, שכבר היה בטוח שנכנס לקצב, נכנס להיסטריה מגובה בשריקות, צרחות וידיים מתנופפות. ובן קלוק? הוא רוקד בעמדה, מנפנף על הקהל בפנס שלו בתאום עם המוזיקה, וכולי תקווה שמתחיל להבין שזה אחד הקהלים הכי טובים שלו מחוץ לברגהיין.

בסביבות השעה 6 בבוקר, בעודי סוגר כמה שעות רצופות של השתוללות חסרת מעצורים, הבנתי שהחולצה שלי ספוגה כולה, ולא במים. פעם אמרתי שמסיבת טקנו טובה היא כזו בה דגימת די אן איי של בליין תכיל בתוכה דגימות של לפחות עשרה אנשים שהיו מסביבו, מעליו או מתחתיו. בנקודה הזו החולצה שלי יכלה למלא חצי עונה של CSI. הדופק מואץ, החולצה סחוטה, הרגליים כואבות כמו שלא כאבו הרבה זמן, המוח מרחף והגיל הכרונולוגי מתעקש לדפוק בדלת ולשאול אותי בן כמה בדיוק אני חושב שאני. בוא נסגור על מספר יפה כמו 20, אני עונה לו. כפיר, שעד לפני רבע שעה עשה לי פרצופים של תרנגולת שחוטה, מקפץ כמו קנגורו. כשאני שואל אותו מה קרה לעייפות שהוא הפגין ממש לא מזמן, אחרי שעות רצופות של קרחנה לא מהעולם הזה, התשובה שלו אומרת הכל – "קרה לי טקנו".

אחרי עוד חצי שעה שבה אנחנו מפקירים את הגוף והנפש לחסדי הקיק, הסנייר וההייהאט שטורפים ללא רחם, פרשנו מאושרים, דביקים, עם סבירות גבוהה לשברי מאמץ, מיובשים, ובאופן כללי קלאברים בני שלושים פלוס פלוס, עם קילומטראז' מרשים ומנוע מודל האלף הקודם, שקפצו בשמחה מול רכבת דוהרת של טקנו, כי זה אחד הדברים האהובים עליהם בעולם, וכנראה ישארו כאלה גם בשני הבאות. בן קלוק עדיין היה על העמדה, מחייך את החיוך הקטן שלו ומכה עם הבאסים הגדולים, כשהתחלתי לנהוג לכיוון הבית, עדיין מזיע, מחויך ושומע חלקים מהסט של קלוק דרך מסך מעודן של צפצופים עמומים. יומיים אחר כך התיישבתי לכתוב לכם את הסיפור של הלילה, והבנתי שני דברים. הדבר הראשון הוא שזה לא הגיל אלא התרגיל – בן קלוק כבר עבר את גיל הארבעים, נראה קורן כמו בן שלושים וכשמנגן הוא משדר חיוכים של בן שבע-עשרה. זה מה שקורה כשממש אוהבים את העבודה. אנחנו בני שלושים פלוס, ועם מוזיקה בתדר הנכון הרגשנו כבני עשרים. למתמטיקה הסטנדרטית ולכרונולוגיה פשוט אין מקום בלילה כזה.

הדבר השני? There is definitely no spoon…

גיא



תודה לכל המעורבים בהפקה, לחברים מסביבי, לבן קלוק וכמובן לטקנו. הלילה הזה ללא ספק השאיר בי כמה צלקות, שאשמח להראות לנכדים

מודעות פרסומת

2 תגובות to “מעשה בשעון גרמני, שען חירש וכפית”

Trackbacks/Pingbacks

  1. I Love Techno | israelunderground - 12/03/2013

    […] בליין ה"טכנודרום". הפוסט הראשון בבלוג שלנו היה רוויו נדיר למסיבה רוויית טקנו, ומדובר בכל זאת בז'אנר אלקטרוני, […]

  2. הבלוג חוגג שנה – ואתם יכולים לזכות בפרס | israelunderground - 21/09/2013

    […] מקרב חובבי המוזיקה בפרט והתרבות בכלל, יצאנו לדרך עם רוויו לסט נדיר של בן-קלוק, ומאותו הרגע לא הסתכלנו אחורה. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: