אני אוהב ג'אז. אני לא בהכרח אוהב כל אמן וכל יצירה, אבל רעיון האימפרוביזציה והשכבות המסונכרנות-אבל-ממש-לא תמיד קסם לי. במידה מסוימת יש בג'אז סוג של תיקון למוזיקה האלקטרונית בכלל ולטקנו בפרט, שמושתתים על לופים וסימפולים מאורגנים בתבניות מוגדרות. היום אני רוצה להמליץ לכם על תקליט חדש, שממש מרגש אותי, ומציג לראווה חיבור סימביוטי בין ג'אז, טקנו, חייזר ומתופף.
לא מדובר בהתחלה של בדיחה, אלא במפגש מוזיקלי מדהים בין ג'ף מילס וטוני אלן, תחת הכותרת – Tomorrow Comes the Harvest. שנתחיל? להמשיך לקרוא
האייטם הזה הוא אקורד סיום נוסף מהול בטיפת געגוע, למועדון הספייס באיביזה, שנסגר בקיץ האחרון אחרי עשרים ושבע שנות פעילות. הדי ג'יי Carl Cox הוא כנראה האייקון שמזוהה יותר מכל עם המועדון, הוא והבעלים Pepe Roselló. השניים עשו דרך ארוכה ביחד, בה שימש קוקס רזידנט של המקום בחמש עשרה השנים האחרונות, וניגשו למהלך הלא פשוט של סיום פעילות המועדון במתכונתו הנוכחית זה לצד זה. בעוד שפפה כבר בן שמונים ורוצה לנוח לעת זקנה, קוקס מעיד כי לא רואה את עצמו מצליח לעבוד בשביל אף גורם אחר באי, בוודאי לא תחת קבוצת Ushuaia שתהפוך להיות המפעילה של המקום החל מהעונה הבאה, ובוחר לקחת את המשך הקריירה בקצב רגוע. אחרי 40 שנה בהן הקדיש הכל לקדמת הבמה, מחליט קוקס לנגן בתדירות נמוכה יותר ולהקדיש יותר זמן לתחביביו, משפחתו וזוגיות.
שינוי דרמטי שכזה בנוף הקלאבינג של איביזה כמובן לא יכול לעבור ללא שימת דגש מיוחד. המגזין Resident Advisor בשיתוף פעולה עם Channel 4, שילבו ידיים במאמץ משותף וצילמו סרט דוקמנטרי של מעט יותר מחצי שעה, בו ליוו את קארל לאורך העונה האחרונה של הליין שלו בימי שלישי במועדון הספייס – Music is Revolution. הסרט סוקר ממבט קרוב את הבחור הגדול והחיוך הרחב להמשיך לקרוא
אם מסתכלים על ערימות התקליטים, הדיסקים או הקבצים הדיגיטלים של חובב המוזיקה האלקטרונית המצוי, ועל אחת כמה וכמה אלו של האספן הנלהב או הדיג'יי המורכב, אפשר ברוב המקרים לזהות תנועה חד סטרית של מוזיקה אל תוך האוסף, ומערום הולך וגדל של מוזיקה, שנתקעה לה בקצה הרחוב-ללא-מוצא. בעולם מוזיקלי שחותר להשיג סיפוקים מידיים, שטף המוזיקה מותיר החדשה מותיר אחריi שובל בלתי פוסק של צלילים משובחים, שננטשו לאנחות ולאבק, בטרם הספיקו למצות את הפוטנציאל שלהם.
כאן מגיע האייטם הזה, שנולד תוך כדי נבירה בערימות תקליטים ישנות. במהלך החיטוט וההאזנה, מצאתי את עצמי נתקל לא אחת בתקליטים, שזכו לרגע התהילה שלהם בשנת תרפ"ט, הספיקו להשכח ולהקבר תחת ערימות תקליטים חדשים יותר, אבל יש להם עדיין לפחות כדור אחד במחסנית.
היום בחרתי שלושה תקליטים שכאלה, ואנסה להאיר אותם מחדש באור מעט שונה. אחרי הכל, זה לא הגיל אלא התרגיל. שנתחיל? להמשיך לקרוא
אומרים שבשביל למצוא משמעות, לא צריך בהכרח להמציא דברים חדשים, אלא להסתכל על משהו מוכר, ולמצוא בו דברים חדשים. המשפט הנפלא הזה בהחלט לא היה הדבר הראשון, שעבר לי בראש כשראיתי את הסרטון בליבו של האייטם הזה. הדבר הראשון היה רצון עז להתקשר מיד למשטרה על מנת לדווח על התעללות בחסר ישע. נשמתי עמוק פעם ופעמיים, הזכרתי לעצמי שפטיפון של טכניקס הוא ממש לא חסר ישע, ו… להמשיך לקרוא
אתם מוזמנים לקרוא לי קנאי, זה בסדר. אחרי האייטם מעורר התאבון-המוזיקלי, שכתב רומן בחודש שעבר, מצאתי את עצמי מתנפל על ערימות תקליטים כמעט ללא שליטה עצמית, ומחפש תירוצים לכתוב אייטם דומה משלי. כשסיימתי לתרום את חלקי לכלכלות אירופה, החלטתי שהגיע הרגע לשתף אתכם בחמש מהבחירות המוזיקליות האחרונות שלי.
להמשיך לקרוא
מבט חטוף על הערך Detroit Techno בויקיפדיה, מגלה המון מידע עמוס באמוציות ולא-ממש-קוהרנטי. הסיבה לבלגן ברורה למדי, למי שמכיר את ראשי הפרקים של הולדת הטקנו. נסיון לתאר את תת-הז'אנר האייקוני הזה, שקול לנסיון לתאר במילים את החוויה של אכילת הגלידה הטעימה בתבל. אפשר לנסות, אבל פרט לגמגומים מאושרים, סיבובי עיניים ואיזה גיחוך קל וילדותי בסוף, ההסבר יהיה, איך לא, עמוס באמוציות ולא-ממש-קוהרנטי.
אם יש קונצנזוס אחד, שקשור לדטרויט טקנו, הוא אינו מתייחס כלל למוזיקה עצמה או להשפעות המדויקות שלה, אלא לחבורה הידועה בשם Belleville Three – חואן אטקינס, קווין סאונדרסון ודריק מיי, שחתומים במידה רבה על היווצרות הז'אנר. אתם קוראים את המילים האלה עכשיו, מכיווון שחואן אטקינס שב לפסאודון הוותיק שלו Model 500 (שם, שהשימוש בו החל לפני שלושים שנה בדיוק) ומוציא אלבום שמשאיר עטרה ביושנה. להמשיך לקרוא
מרביתנו לא באמת מאמינים בקסמים או בקוסמים. מדובר, אחרי הכל, באחיזת עיניים. בסה"כ טריקים, שתופסים את המוח מקובע בתבנית שלו, ומאתגרים את המוח ואת התבנית להסתכל על דברים בצורה שונה. מן הסתם, שינוי התבנית לא בא למוח בטוב, והמשפט "וואו, איזה קסם!" נפלט לו. בימי קדם הביטוי הנפוץ לא היה קוסם, אלא מכשף, שזה בדיוק כמו מכשפה, רק עם זקן קצת יותר ארוך. הרעיון לפיו יש מי שמשנה תודעה ומחשבה, ומסוגל לגרום לנו לראות דברים שלא נמצאים שם באמת, קסם לרבים, ואפשר להם לתרץ כל דבר שלא הבינו. בעולם המודרני אין מכשפים, אבל יש את "המכשף".
מי מבין הקוראים, שמכיר את ג'ף מילס ופועלו, יכול ברגע זה לדלג על ההקדמה הזו, מכיוון שהחיוך שלו כבר מקובע במקומו, ושובל הריר כבר מרטיב את דש החולצה. מי שלא מכיר את ג'ף מילס יכול בעיקר להצטער. מילס, כיום בן (אוטוטו) 51, הוא אחד מהאנשים שז'אנר ה-Techno רשום כהמצאה שלהם ברזומה, אשף טכני שאין כדוגמתו ומהפכן. יש הטוענים, שבית הקיץ שלו נמצא ממש ליד זה של E.T, ושהוא משחק גולף באותו הכוכב יחד עם "הסטיג" מ-Top-Gear. בפעמים ששמעתי את ג'ף מילס השתכנעתי שלא מדובר בבן אנוש. גרוע מכך – אפילו התחפושת שלו לא טובה! אז עכשיו כולם יודעים מי זה ג'ף מילס, אבל לא כולם יודעים איך הוא התחיל. רוצים לדעת? להמשיך לקרוא
מעטות הן החברות, שאפשר לומר עליהן לא רק שעשו הסטוריה, אלא היה להן תפקיד משמעותי בכתיבתה. חברת Roland היא אחת מאותן חברות, שהעשייה שלהן שזורה בהתפתחות של המוזיקה האלקטרונית, ושאמנים רבים חבים לה לא מעט מהצלחתם. החודש, אחרי שעברו מעל עשרים שנה מאז המהפכה הקודמת שלה, מציגה רולנד קו מוצרים חדש, שמתיימר לחבר בצורה חלקה ולא מורגשת את הסאונד האנלוגי לעולם הדיגיטלי. בניגוד לרבים אחרים, שמנסים להמציא את הגלגל מחדש, אבל לא זוכים לתגובות חיוביות בשם חוסר השמירה על רוח העבר, רולנד עושה הרבה על מנת להתאים את מוצריה למאה ה-21, ובו בזמן לא לוותר על אינץ' אחד מהצלילים שהגדירו אותה. ההסטוריה (שוב) בפתח. להמשיך לקרוא
כשנולדים בדטרויט עם חיבה למוזיקה, לרוב אפשר רק לשוטט ברחבי הצל הענק, אותו הטילו ענקי הטקנו שיצאו מעיר המכוניות. על שמות כגון דריק מיי, חואן אטקינס ורוברט הוד גדל לוק הס בשנות ה-90, עד שבאמצע שנות האלפיים הפך לשם דבר בעיר ובעולם. בתחילה דיג'יי ומאוחר יותר גם יוצר, הוא הצליח לשלב באופן מעניין את יכולותיו המוזיקליות עם הכשרתו כמהנדס ומתמטיקאי, בתוך קלחת היצירה האלקטרונית. לקראת מסיבה מבית היוצר של Fabric בחודש שעבר, הקליט לוק סט של שעתיים נפלאות, שמציגות את היכולות ואת הטעם המשובח שלו. להמשיך לקרוא
הרבה דברים טובים יצאו משבדיה, כמו למשל הטבח השבדי של החבובות, הטניסאי סטפן אדברג ואפילו איקאה. מאותה המדינה יצאו גם דברים קצת פחות מלהיבים כמו רוקסט, המילה Kackerlacka (ג'וק בשבדית) וחוברות ההדרכה של איקאה. בין כל אלה, אי שם סמוך למאלמו, יושבים Markus Henriksson ו-Sebastian Mullaert, ויוצרים מוזיקה כבר כמעט 16 שנים. בשנה החולפת יצא אלבומם האחרון Blomma בלייבל קוקון, וסימל עבורם את סופה של תקופה. אחרי עשרות רליסים מעולים לאורך השנים, ואלבום נהדר בשם Animals משנת 2008, החליט הצמד לצאת להפסקה פעילה, ולתת לכל אחד את החופש ליצור ולנגן כאוות נפשו. במקום להתאבל על סופם של מינילוג, עליו הכריזו באופן רשמי לפני מספר ימים, בחרנו לחגוג את החופש שלהם במופע פרידה מרהיב, ובמבט אל תוך מוחם המוזיקלי של מרקוס וסבסטיאן, במסגרת פינה שהתגעגענו אליה כל כך – תרבות יום א'. להמשיך לקרוא
israelunderground 