Bowie's Just Wanna Have Fun

24 דצמ

the eyes

לפני שאתם מתחילים לקרוא, קחו כמה שניות ותסתכלו לו ישר בעיניים.

לאחרונה הכריז דייוויד בואי על אלבום חדש, שעתיד לצאת ביום הולדתו ה-69, שחל בעוד כשבועיים. די במשפט האחרון, התמים למראית עין, לעורר צמרמורת נעימה בגופם של המכירים את פועלו. רגע לפני האלבום החדש, החלטתי לתת הצצה לקודמו, טעימה מזה העתידי, ואיך לא – גם המלצות לרכישת תקליטים.  

נתחיל מההתחלה. זיקית, חייזר, מלך-הגובלינים, פורץ-דרך, שונה, מיוחד, ייחודי, הדוכס הצנום הלבן…חייזר כבר אמרנו? אחרי קריירה עשירה ומגוונת ו-23 אלבומים, הראשון בהם משנת 1967, הוציא בואי בשנת 2003 את אלבומו Reality – ונעלם. ההופעות הסדירות שלו על במות נעצרו גם הן ב-2004, והעולם נותר מנחש. גם מעריציו האדוקים לא יכלו לכעוס על בואי, בהנחה והחליט לתלות את הנעליים בשקט ובלי חגיגיות-יתר.

אבל בואי, לא מוגבל ע"י רעיונות כמו "ציר הזמן", הכריז בשנת 2013 שביום הולדתו ה-67 יראה אור אלבום החדש – The Next Day. העולם כמרקחה, ועם יציאת האלבום מיהרו כל מבקרי המוזיקה על פני הכוכב הכחול לכתוב את דעתם על האלבום של הדוכס הלבן, שהביא לעולם יצירות מופת כמו Hunky Dory ואת דמותו (וצליליו) של Ziggy Stardust. למרבה ההפתעה, חלק לא מבוטל מהמבקרים מיקם את האלבום של בואי ב"מקום טוב באמצע" ותו לא. זה הזמן להכניס מעט פרספקטיבה לביקורות.

אחרי הפסקה של עשר שנים, הרעיון של אלבום חדש הצית גלי צונאמי של ציפיות והשוואות בעיתיות לאלבומים מופתיים מהעבר התעלמו באופן מקומם מעובדות חשובות. דייוויד בואי של שנות השבעים היה ואיננו, כמו גם שנות השבעים עצמן, על מגוון סמיהן משפרי היצירתיות. כל נסיון להשוות את האלבום להאנקי-דורי, זיגי סטארדסט ואחרים בקליבר דומה לא מותיר סיכוי ליצירה החדשה, ועושה לה עוול. במקביל לביקורות המשתפכות היו כמה שהתלוננו על כך שבואי "אינו מחדש".

בניגוד לאמירה המקוממת הנ"ל, האלבום הוא הפעם הראשונה, שבואי התייחס ליצירה חדשה כסוג של רטרוספקטיבה, והיא מהווה שיטוט בזכרונות ובחוויותיו שלו עצמו. גם זה חידוש, באופן שונה ודייוויד בואי שכזה. האלבום זרוע כולו רפרנסים מסוגים שונים ומשונים לאלבומיו הקודמים – מאזכור מקומות בהם חי ובילה, דרך צלילים משירים ישנים ועד טקסטים חושפניים ועטיפת האלבום, שמבוססת על אלבום אחר שלו – Heroes. מפיק האלבום הוא טוני ויסקונטי, איתו שיתף בואי פעולה במעל עשרה אלבומים בעבר, והתוצאה היא אלבום רוק מגוון, לעתים מעט מופנם, שמאפשר לבואי מצד אחד להשלים עם מי שהיה עד היום, ומצד שני לפתוח את הדלת לעולם חדש של יצירתיות. אחרי הכל, 67 זה גיל מצוין להתחיל הכל מחדש, לא?

רגע לפני שממשיכים הלאה ובחזרה להווה והעתיד הקרוב, רק אניח כאן עיבוד לפיסה נהדרת מהאלבום. השיר Love is Lost זכה לרמיקס מרהיב פרי יצירתו של ג'יימס מרפי (האיש מאחורי DFA Records וההרכב LCD Soundsystem), שהצליח לשלב אלקטרוניקה מהפנטת עם הווקאל מפצח הבונקרים של בואי. אפילו התקליט, הלבן כולו, והעטיפה המלאה כולה במילות השיר, הם חלק מהחוויה.

חפשי מכבלי האופנה ורעב לעשייה, הצהיר בואי באחד הראיונות, רגע לפני שחרור אלבומו האחרון, כי אין לו עניין אמיתי בהופעות בגילו. כרגע, כך הכריז, כל מה שהוא רוצה זה "להכנס לאולפן ולכתוב מוזיקה טובה". ההסטוריה המוזיקלית של בואי רצופה בנסיונות להמציא מחדש – אם ז'אנרים ואם את עצמו. לעתים הנסיונות מרהיבים ולעתים כושלים, אך שתי אמיתות בלתי ניתנו לערעור. האחת – תמיד אפשר לצפות מדייוויד בואי לספק חומר למחשבה, שמנתק עצמו מאלבומו הקודם, ופונה לכיוון שונה. השניה – לא אחת ראוי לשפוט אלבומים של בואי לא שנה ולא חמש אחרי יציאתם. אולי עשרים.

אחרי שסיים להשלים עם העבר, וכשהוא נותר נאמן לאמת הראשונה, אלבומו החדש, Blackstar, הינו שונה בתכלית מקודמו. את הפקת הרוק המהוקצעת מחליפה הפקה ג'אזית ולא שפויה למהדרין. את המוני השירים הקצרים מחליפות שבע רצועות "בלבד", ארוכות ומורכבות בצורה קיצונית. קשה להעריך עד כמה האלבום יהיה מוצלח, בהיותו ככל הנראה אלבומו הביזארי ביותר עד היום, אך יהיה הוגן לומר שאת בואי זה באמת לא מעניין, כל עוד הוא נהנה. קטע הנושא של האלבום קיבל כבר קליפ משלו, בן עשר דקות, שמרגיש כמו סרט קצר עם פסקול ג'אזי פוסט-אפוקליטפי. את האלבום החדש של בואי נחזור לשפוט, בהתאם לאמת השניה, בעוד עשרים שנה.

כמובטח, נקנח בהמלצות לקניה. של תקליטים, איך לא?

את האלבום החדש ניתן לקנות ישירות באתר של דייויד בואי בגירסה מיוחדת על תקליטים שקופים, כמו גם את אלבומו הקודם/אחרון. חובבי הקומפילציות ימצאו באתר את Nothing has Changed, שמאגדת לראשונה את מיטב שיריו מהשנים 1964-2014. כל אלה מומלצים, ואני נהנה מהם בלי הפסקה.

מי שמחפש טעימה מעט יותר ספציפית מבואי אחר, צריך להזדרז ולרכוש את ההוצאה המיוחדת של אלבום Outside משנת 1995. מדובר באלבום שמעולם לא זכה לתהילה בין יצירות המופת המובהקות של בואי, בין היתר בגלל הפקה אולטרא-מודרנית ועטירת פילטרים של Brian Eno, אך דווקא כיום, עשרים שנה אחרי (מי אמר "האמת השניה" ולא קיבל?) האלבום נשמע חד מתמיד, ומבהיר שמדובר באלבום גאוני, שפשוט הקדים את זמנו בעשור וחצי לפחות. עטיפת Tri-Fold, תקליטים לבנים, ומאסטרינג נפלא. לאמיצים. ניתן לקניה בג'ונו או בחברת התקליטים Friday Music, בכפוף למלאי המוגבל וההפכפך.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: