אז "האמן שבעבר נודע כפרינס" עזב אותנו לא מזמן, והרשת, ברובה, געשה והתרגשה. בניגוד גמור לדייוויד בואי, שדאג לצוואה מסודרת, פרינס הלך בלי שהשאיר אחריו צוואה. האמן, חבר ב"עדי יהווה", האמין כי למרות התפרצות מחלת האיידס בגופו, הוא יזכה לחיי נצח, ושהיושב במרומים יציל אותו. והנה אנחנו כאן.
אחרי לכתו ללא צוואה, קרב הירושה כבר החל בין בני משפחתו, ובכספת שבאחוזתו כבר התגלתה כמות שירים, שמעולם לא שוחררו, ושעשויים להספיק לאלבום "חדש" בכל שנה, במאה השנים הקרובות. למרות כל המגוון, "גשם סגול" היה ונותר השיר האייקוני ביותר של פרינס, על אחת כמה וכמה לאחר מותו. השיר, שיצא בשנת 1984, זכה לעשרות אם לא מאות ביצועים, כמחווה לאחר עזיבת הנסיך. החלטנו, כדי לתרום את חלקנו למאמץ הקולקטיבי, לשתף אתכם כאן כמה מהביצועים היותר מיוחדים לגשם הסגול, אבל לא רק…להמשיך לקרוא ←
לפני שאתם מתחילים לקרוא, קחו כמה שניות ותסתכלו לו ישר בעיניים.
לאחרונה הכריז דייוויד בואי על אלבום חדש, שעתיד לצאת ביום הולדתו ה-69, שחל בעוד כשבועיים. די במשפט האחרון, התמים למראית עין, לעורר צמרמורת נעימה בגופם של המכירים את פועלו. רגע לפני האלבום החדש, החלטתי לתת הצצה לקודמו, טעימה מזה העתידי, ואיך לא – גם המלצות לרכישת תקליטים. להמשיך לקרוא ←
כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לנגן. רגע לפני שחג העצירות נוחת עלינו, יחד עם ארוחות שחיתות, מצות, כרפס ומרור, חשבנו לרכז עבורכם מספיק מוזיקה, שתחזיק אתכם לפחות עד הסדר. אחריו כבר צריך אלונקה ברוב המקרים, ולנו יהיה קשה לעזור. אז בלי יותר מדי גינונים – קבלו את ארבעת הבנים. להמשיך לקרוא ←
בתרבות יום א' השבוע אנחנו מארחים שתי אושיות מרשימות, שמטביעת האצבע המוזיקלית שלהם (והשלכותיה) נהנו ונהנים רבים. נכון שאחת מהאושיות לא יודעת שהיא מתארחת אצלנו, ואילו השניה אינה בין החיים, אבל אנחנו עומדים מאחוריי כל עניין טבעית האצבע המוזיקלית. האושיה הראשונה היא ניק ד'אנטון, יוצר טקנו מגוון ומרשים, והאושיה השניה הינה ריצ'ארד פולסון, המקים של הלייבל Surface, שנפטר הערב לפני 7 שנים, בגיל 37.
דרכם המשותפת של ד'אנטון ופולסון ארוכה ומפותלת הרבה יותר משותפותם בלייבל Surface, אותו הקים פולסון בסוף שנות ה-90 בטרם חבר אליו ד'אנטון, ואת מרבית הונם התרבותי המשותף הפיצו הצמד תחת האליאס 65D Mavericks. במהלך שנות פעילותו היה אחראי פולסון לעיצוב נדבך חשוב בטקנו הבריטי, הקשוח, הרועש, הגועש, שמתנהג כיהלום לא מלוטש. מדובר על סגנון חסר עכבות, שתרם רבות לעיצוב אמנים כמו James Ruskin, Regis ורבים אחרים. הטקנו הגולמי של פולסון התנהג כהר געש ללא מעצורים, אך כוחו טמון בהיעדר המוחלט של אגו ופוזה – מוזיקה שחודרת לנשמה דרך פיקות הברכיים. היום, מכיוון שלתרבות יש מנהג מוזר דווקא להתחזק אחרי לכתו של האחראי על עיצובה, ניתן את זכות הדיבור לניק ד'אנטון, ונפזר כמה דוגמאות מוזיקליות לשילוב המוזיקלי הנפלא בין השניים.
מתוך תקליט לזכרו של פולסון, דייר קבע בקייס שלי. על התקליט מוטבע המשפט
'In Memory Of Soul Brother No. 1 "Up The Glovers!" RP RIP'
Just want to take a minute to remember one the best friends i could ever have wished for and and also my mentor and musical partner Richard Polson.. he passed away through the night 7 years ago this evening… להמשיך לקרוא ←
קצת קשה לכתוב שורות אלו, בהתחשב בעובדה שרציתי להתכונן מבעוד מועד למשימה הלא פשוטה כלל. אז יוצא שנתפסתי לא מוכן או יותר נכון מבלי המפתח המתאים לפתוח את הדלת הנועלת את המקום הזה בלב בו טמון כל מה שאני רוצה להגיד מידי פעם לדני. האמת היא שאין לי צורך בשורות עם גופן שחור על רקע לבן בשביל לתקשר עמו, הרי דני תמיד איתי. במחשבותי מעת לעת, בשיקולים ובהחלטות אותם אני צריך לקחת ואפילו בהתלבטויות לגבי איזה תקליט לקנות בפעם הבאה. לא פעם אני מוצא את עצמי עם דני קטן על הכתף, כשהוא מחייך את החיוך הענק שלו שמלווה במבט שובב. אכן עברה לה כבר שנה שלמה. היא לא הייתה קלה אך מלאה בהרבה פלאשבקים נעימים מהעבר מצד אחד ומלווה בתחושת החמצה קשה מנשוא מנגד.
דני, נלקחת מאיתנו מוקדם מדי ואת זה קשה להפנים גם שנה אחרי. מקווה שאתה במקום שטוב לך בו, מביט עלינו ורואה את כל החברים שלך, כל אחד בתורו ממשיכים להודות לך על יום אחד מבין רבים בו אתה קופץ אליהם לביקור קטן. מזכיר להם שיחה מצחיקה, מסיבה מוצלחת או שיר שקשור לסיטואציה ששמורה רק לכם. אבל בעיקר דני, אתה עוזר להם לעבור את היום עם מעט יותר חום ואהבה בלב. מוקיר ומעריך אותך איש יקר ורוצה להגיד לך שוב תודה רבה, בשמי ובשם חברים רבים. תודה על כך שאתה שם ברגעים הנכונים וממשיך להיות מקור לאנרגיה חיובית בלתי נדלית, להשראה, לכבוד ולעוד המון דברים טובים.
עברו שנתיים ויומיים בדיוק. היומיים אקסטרא כי אצלינו חל חג ובמועד מעין זה צריך לשמוח. לכן בדיליי קל אני מוצא לנכון לכתוב פעם נוספת על איש מקסים, מוזיקאי משכמו ומעלה, זמר בעל קול מופתי ובכלל דמות שנגעה ברבים מאוד, שלצערינו כבר שנתיים שלא עמנו עוד – Aaron-Carl.
אני לא ארחיב על האירועים האחרונים בחייו, הסיפור הוא טראגי וידוע. בגיל 37 אחרי מאבק קצר וקטלני במיוחד בסרטן, נפטר אארון מדום לב. למי שרוצה להתעמק, מוזמן לעשות זאת כאן, כאן, בהודעת מי-ספייס שפירסם שבועיים לפני מותו פה ובוידאו הבא – האחרון שעוד הספיק להעלות. להמשיך לקרוא ←
israelunderground 