1984 – עבר אפל, הווה דיגיטלי ועתיד מזהיר

השנה היתה 1984. הייתי בן חמש, ואפילו "חבורת הזבל" עדיין לא הומצאה, אבל ביוני של אותה השנה אלכסיי פז'יטנוב מסיים לכתוב את הגירסה הראשונה של המשחק "טטריס". ביולי אותה השנה ונסה וויליאמס הופכת להיות מיס אמריקה הראשונה שנאלצת להדיח עצמה מהתפקיד היוקרתי, אחרי שמפנקת את קוראי עיתון האיכות "פנטהאוז" בתמונות חושפניות שלה. באותה השנה נרצחת גם אינדירה גנדי ע"י שומרי הראש שלה ומקדונלד'ס חוגגת את מכירת ההמבורגר ה-50 מיליארד שלה. ביננו, עם כל הזבל שיש להם בהמבורגר אינדירה גנדי יצאה בזול. מוקדם יותר היום הגיע לידי סרטון קטן ומענין ביוטיוב, של ארוע תמים נוסף בשנת 1984. הלינקים הנוספים מסביב לסרטון גררו אותי למערבולת של ארועים נוספים בשנה הזו, וזה אומר שאתם עכשיו הולכים להגרר למבט טכנו-מוזיקלי על שנת 1984 – עבר, הווה ועתיד.

עבר – בשנת 1948 הוקמה מדינת ישראל, אבל באותה השנה גם כתב ג'ורג' אורוול את הרומן הדיסטופי שלו, 1984, המתאר חיים תחת שלטון טוטאליטרי קיצוני. יש ימים שמותר לנו לתהות אם השם 2012 לא התאים יותר, אבל בעבר הרחוק 1984 נשמעה כמו מדע בדיוני. הספר שכתב אורוול הציג תמונה מטרידה של פיקוח מוחלט, פיזי ונפשי, על האנשים הקטנים, במגוון רחב של אמצעים. זה היה "האח הגדול" בהתגלמותו, עוד הרבה לפני שתכנית ריאליטי באותו השם הדגימה בדיוק את אותם העקרונות ודאגה לסמם קלות את משתתפיה. אחד הביטויים המפורסמים ביותר שיצאו מהספר הוא "משטרת המחשבות", סוג של משטרה חשאית, שכל תפקידה למנוע מהאזרחים לחשוב מחשבות או להביע דעות המנוגדות לעמדות המשטר. כן, גם כאן יהיו מי שיגידו שאורוול לא טעה בעובדות, אלא רק בשנה. ואז אנחנו מגיעים לשנת 1984, ההווה של הסיפור הזה, שבסופו של דבר היתה שנה סטנדרטית ועוד אחת מ"שנות השמונים הצבעוניות". המשטרים הטוטאליטרים לא הפחידו כמו בספר, ואת הקונספט של האח הגדול אף אחד לא ראה בצמתים. זה, כאמור, מגיע מאוחר יותר. היום, למשל.

הטריילר של 1984 – הסרט מ-1984 – השנה

הווה – באופן סימבולי למדי, הסרט המבוסס על הספר עלה לאקרנים בשנת 1984 בכיכובם של שחקנים כמו ג'ון הארט (שכמה שנים מוקדם יותר, ב-1979, גם זכה שיפרוץ לו מהבטן החייזר הראשון בסדרת סרטי Alien, "הנוסע השמיני" בשבילכם) וריצ'ארד ברטון. גרסה ישנה יותר בשחור לבן הופקה עוד בשנות החמישים, אבל היא היתה הפחות מוצלחת, ולא עשתה יותר מדי מאמץ להצמד לרוח ה"עתידנית" של הספר. את האחריות להכנת הפסקול קיבלו עליהם Eurythmics, הרכב הסינת'-פופ של אנני לנוקס ודייויד סטוארט. הפסקול האלקטרוני במרביתו לא היה חביב כלל על הבמאי, שלא ממש התחבר לכל הסינתיסייזרים ולקול של אנני לנוקס, ובחר להקליט במקביל פסקול אינסטרומנטלי משלו לסרט. בסופו של דבר יצאו שתי גרסאות לסרט – האחת בקולנוע עם הפסקול של יוריתמיקס, וגרסה נוספת, Director's Cut, עם פס הקול שהכין הבמאי, מייקל רדפורד, עם סימפוניה כזו או אחרת. השילוב של פסקול אלקטרוני עם סרט אפל ברעיונותיו הכניס מימד חדש לסרט, והתקבל בברכה ע"י הצופים. אני בטוח שגם על ידכם.

באותה השנה קרו עוד שני דברים ששינו לכם את החיים. הראשון בינהם היה ההשקה של ה"מקינטוש" הראשון ע"י חברת "אפל". הסבא-רבא של האייפון 3/4/5 שלכם, והטיזר של הפיכתו של סטיב ג'ובס לאחד האנשים המשפיעים ביותר בעולם. המק' הראשון שינה לחלוטין את התפיסה הגרפית של מחשבים ומה שאפשר לעשות איתם, וברוח של 1984 הוציאה אפל פרסומת מבריקה למקינטוש, תוך שימוש במוטיבים מ-1984 – הסרט, אפילו שהפרסומת הוקרנה בינואר, הרבה לפני שהסרט הגיע לקולנוע. הפרסומת הזו נחשבת עד היום לאחת הפרסומות המבריקות ביותר שנעשו, אפילו יותר ממלחמת המילקי של אקי אבני וסנדי בר.

סטיב ג'ובס מציג את ההמצאה הכי טובה שלו – שיער אופנתי

הארוע הרלוונטי השני קרה בכלל באופן רשמי בשנת 1982, אבל רק בשנת 1984 הפך להיות סוג של נחלת הכלל, וקודם במסגרת TED, סדרת ההרצאות המאלפות, אז בגרסתה הראשונה אי-פעם. נציג של חברת האלקטרוניקה "סוני" הציג את פורמט האחסון הדיגיטלי הראשון, שהציע לכם לשמוע מוזיקה בלי כל מיני רעשים סקסיים שעושה מחט, כשהיא רצה על תקליט, או לחילופין בלי הצורך להחזיק עפרון קרוב לטייפ שלכם, שמנגן קלטות (ומי שלא יודע בשביל מה צריך עפרון, כנראה נולד מאוחר מדי) – הקומפקט דיסק. הדיסקים האלה הם ללא ספק ילד הסנדביץ' המוכה של תעשיית המוזיקה. ממעמד של עילוי טכנולוגי, שאמור לשלוח לספרי ההסטוריה פורמטים עתיקים ממנו, והפורמט המועדף להפצת אלבומים מוזיקלים, הפך הדיסק לחתיכת פלסטיק מנצנצת שבמקרה הטוב מגבים עליה קבצים ישנים ומשרבטים עליה בטוש, ובמקרה הרע הפך לקישוט עדכני לסוכה. הדוד הזקן שלו, התקליט, עדיין משתולל בלילות, ואת כל מה שאפשר היה לשים עליו דוחפים היום בספריה קטנטנה על הדיסק-און-קי. ועדיין, יש משהו מדהים בצפיה בקול המתרגש של נציג סוני, כשהוא מציג את הטכנולוגיה החדשנית, נכון לשנת 1984 – מציון המימדים שלו, האיכות הבלתי מתפשרת של הסאונד, ואיך אפשר בלי ההבהרה, שמוזיקה מודפסת עליו רק בצד אחד. 

נציג "סוני" מראה מה עוד אפשר לעשות עם 5 אינץ

עתיד – עדיין ב-TED של שנת 1984, התבצע נאום נוסף של אדם חשוב. ניקולס נגרופונטה (Nicholas Negroponte) הוא המייסד של MIT's Media Lab, שאחראית על דחיפה חזקה קדימה של כל תחום המדיה, בסדרה של מחקרים והמצאות מגניבות, ומעט יותר קרוב לימינו אחד מהמשקיעים הראשונים במגזין Wired ומי שעומד מאחורי הפרויקט השאפתני "מחשב לכל ילד", ששאף לייצר מחשב נייד שעלותו לא תעבור את מחסום 100 הדולרים, כדי שיתאפשר לילדים במדינות עניות להנות גם כן מהפלא הטכנולוגי. בהרצאה ההסטורית שלו משנת 1984 ניבא נגרופונטה את קיומם (העתידי) של חיות מוזרות כמו "טלוויזיות כמסכים עליהם יוקרנו הספרים בעתיד", "מסכי מגע" ואפילו את הקונספט של השימוש  ב"מולטי-טאץ", שכל בעל סמארטפון מבצע באופן אוטומטי היום. מעבר לכך הוא דיבר גם על פרויקט מוזר ומיוחד בשם Lip שעדיין לא ממש התממש, אבל היי, הלילה עוד צעיר.

אליהו הנביא האמיתי מספר לכם שבקרוב תתחילו לגעת במסכים

אז 1984 לא היתה, אחרי הכל, "עוד שנה בשנות השמונים", אלא מקבץ של ארועים הסטוריים ששינו לכולנו את החיים והפכו אותנו לעבדים של חתיכות פלסטיק עגולות שמנגנות מוזיקה, ואחר כך לעבדים של חתיכות פלסטיק משוכללות ומרובעות, מבית היוצר של סטיב ג'ובס, שמאז, בדיוק כמו אלביס, פשוט חזר הביתה. אם ג'ורג' אורוול היה רואה היום את הדמיון בין 2012 שלנו ל-1984 שלו, סביר להניח שהיה מחייך ואומר שאין מה להתרגש ושלכל דבר יש שני צדדים. נו טוב, לא לקומפקט דיסק.

– גיא –

תגיות: 1984, 80's, Annie Lennox, Apple, book, Eurythmics, George Orwell, John Hurt, Macintosh, movie, Nicholas Negroponte, Sony, Steve Jobs, TED