הבלוג הזה הוא המקום בו אני משתף אתכם בדברים שמרגשים אותי. באופן תדיר מדובר בפטיפון מטורף כזה או אחר, או יצירה אלקטרונית שנגעה לי בעצב הנכון. באופן פחות תדיר אך לא פחות מרגש מדובר במשקה הזהוב האהוב עלי – וויסקי.
הפעם הנוהל מעט שונה, ולא אכתוב על וויסקי סקוטי או אירי שאני מכיר, בבקבוק גדול שהתרוקן לו זה עתה. הפעם אני מתכוון לכתוב על וויסקי ישראלי שאני לא מכיר, בבקבוקון קטנטן, שהגיע אלי במשלוח מיוחד מישראל ועדיין לא פתחתי. למען האמת, זה אפילו לא וויסקי באמת, אלא "סינגל מאלט צעיר", אבל למה להיות קטנוניים? שנתחיל מההתחלה?
עד תחילת שנות התשעים יינות ישראלים נתפסו כנחותים, וקשה לשכוח ביטויי מופת כגון "יין פטישים", שייצג את כלל יינות השולחן שנהגו לצרוך בני-ישראל. החשיפה ליינות מיובאים ברמה גבוהה הפעילה את יצר ההרפתקנות והחדשנות הישראלי, והתוצאה היא עשרות יקבי בוטיק ישראלים, שמייצאים יינות זוכי-פרסים; אלו בנוסף לשחקנים הגדולים כמו יקבי כרמל, ברקן וגולן. בשנות האלפיים האנדרדוג החדש במגרש היו מבשלות הבירה העצמאיות, שכיום מתחזקות שוק ענף, איכותי ומגוון. השלב הבא באבולוציית האלכוהול המקומי מורכב הרבה יותר, מכיוון שאופן הכנת הוויסקי דורש לא מעט משאבים, ידע ותכנון מוקפד. למזלנו אתגרים מהסוג הזה הם הלחם והחמאה של היזמות הישראלית.
בשנת 2012 התאגדו להם קבוצה של יזמים חובבי וויסקי, חלקם בשלני בירה וחלקם בכלל מעולם ההייטק, והקימו את חברת Milk&Honey. המטרה המוצהרת – בנייה של מזקקה מקומית, וזיקוק וויסקי אמיתי תוצרת ישראל. עם יועץ מומחה ליישון וויסקי באקלים חם, מאסטר דיסטילר ד"ר ג'ים סוואן ז"ל (שנפטר באופן פתאומי לפני כחדשיים), חומרי גלם איכותיים ודוודים שנבנו במיוחד עבורם ולפי תכניות מפורטות, החלה בניית המזקקה בדרום תל-אביב, לא רחוק מאצטדיון בלומפילד. פרוייקט שכזה זקוק למימון, ולצורך העניין פתחה קבוצת היזמים קמפיין באתר Indiegogo, בו ניתן היה לרכוש בקבוקים ראשונים מחביות (עתידיות) שהוקצו למשקיעים הראשונים. אחרי הצלחת הקמפיין ובניית המזקקה, שעון החול התהפך, והוויסקי האמיתי הראשון צפוי להיות מבוקבק בשנת 2019.
האנשים הטובים בחלב&דבש לא מעגלים פינות. על מנת להקרא "וויסקי", על הנוזל הזהוב לעבור יישון למשך תקופה מינימלית של שלוש שנים, כאשר בהתחשב באקלים החם בישראל יישון של שלוש שנים מקביל ליישון של שש שנים לפחות בסקוטלנד הקרה, נניח. בינתיים הספיקו לפתוח במזקקה מרכז מבקרים שקוצר שבחים, והחלו לזקק ולמכור ג'ין, "ניו-מייק" וסינגל-מאלטים צעירים. ה"ניו-מייק" הוא שלב בהכנת הוויסקי, אחרי הזיקוק אבל לפני היישון. בשלב זה מדובר בנוזל שקוף לחלוטין, שעדיין לא קיבל את הגוון הזהוב בזמן השהייה בחבית. זהו שהלב הראשון והמאוד חשוב בדרך לוויסקי איכותי, ובשל הניטרליות היחסית שלו מדובר גם בחומר גלם מעניין לקוקטיילים.
לפני מספר חודשים, בעת ביקור משפחתי אצלנו בטורונטו, נמסר לי בקבוקון מלהיב, שנדגם היישר מהחביות המיועדות למשקיעים בקמפיין האינדיגוגו (ועבדכם הנאמן בינהם). בקבוקון אחד מתוך שבע-מאות, שמייצג שלב-ביניים (אחרי יישון של שנה בערך) בדרך לוויסקי הישראלי, שאזכה לקבל בשנת 2019. למרות שלרגעים מספר, הפיתוי לשמור על הבקבוקון סגור ולהתייחס אליו כאל פריט אספנות לכל דבר ועניין היה גדול, החלטתי שיהיה זה פשע להשאיר את הסינגל-מאלט הצעיר הזה כלוא בבקבוק מיניאטורי. מפה לשם – הגיע הזמן לטעום ולחוות דעה על מה שבעוד שנתיים בערך יהפוך לוויסקי. חשוב לציין שמדובר בשלב ביניים בדרך לוויסקי של ממש, ומכיוון שלא מדובר במוצר מוכן, אני לא מצפה לגדולות ונצורות, מקסימום למנה בריאה של פטריוטיות, והמון השוואות לוויסקי שאני כבר מכיר.
הריח של הסינגל-מאלט הצעיר עוצמתי באופן לא טבעי, בין היתר מכיוון שריכוז האלכוהול בבקבוקון גבוה בהרבה מזה שיהיה במוצר הסופי – 67.5%. מעבר לאדי האלכוהול מורגשים ניחוחות וניל מתקתק ודבש. הצלחתי להריח גם מאלט ופירות יבשים. סביר להניח שהריחות יתמתנו מעט או הרבה, וניחוחות נוספים יצוצו להם. כולי תקווה שהניחוח המאלטי ירים את הראש ויהווה משקל נגד למתקתקות, שכן לזו יש נטייה "לבלוע" את טעם הוויסקי. לא מורגשים ניחוחות עישון כלל כרגע, והתחושה הכללית היא של אחד מהניסויים היותר מוזרים ש-Glenmorangie אוהבים לעשות. אצל הסקוטים התוצאה לטעמי מאוד קטבית (יום אסל יום בסל), אבל בשביל הבייבי הישראלי הזה זה רק אומר שהדרך הסופית עוד לא נקבעה, וזה תקין לחלוטין (ציון 20). הטעימה הראשונה נגמרה בדמעות, אבל רק בגלל שהסקרנות שלי הכריחה אותי לשתות את המקבילה לאלכוהול רפואי עם כפית דבש. מיד הולך להוסיף טיפונת של מי-מעיין בטמפרטורת החדר, ואשוב אליכם. <אתנחתא קלה>. המים עשו את העבודה, ועכשיו אפשר לתת גם ניחוש מעט טוב יותר לגבי האופי העתידי של הוויסקי. הפירותיות והמתיקות העמוסה נרגעת וטעמי מאלט יותר מאוזנים מרימים ראש. טעמי תבלינים עדינים (פלפל שחור? טיפונת צ'ילי?) מורגשים, ומסיטים את ההשוואה מגלנמורנג'י והמדענים המשוגעים, אל מחוזות יותר סולידים ועדינים, כמו אלו שיותר הגיוני למצוא בוויסקי מאיזור Speyside. ללא ספק מדובר בוויסקי שיהיה נעים לשתות, ברגע שיתאזן מעט יותר. אני טעמתי המון פוטנציאל (ציון 23). הפיניש ארוך ומורח שובל של פלפל שחור וקינמון בקנה הבליעה שלי. אין לי ספק שהסיומת היא זו שתשתנה יותר מכל, ברגע שריכוז האלכוהול ירד למספרים יותא הגיוניים, ויחד איתו גם מכלול הטעמים. התוצאה נעימה מאוד למי שאוהב להסניף תבלינים במטבח. עדיני הנפש ימצאו את הסיומת כמו שהיא עכשיו מעט תוקפנית ועוקצנית. כאמור, לא מפתיע בתחשב בגיל המוצר, וממש לא מעיד על איכות הוויסקי, לכשייקרא וויסקי (ציון 21). הסינגל-מאלט הצעיר הזה הצליח לשלב באופן חינני יחסית (לפיל בחנות חרסינה) את המתיקות באף עם המאלט והתבלינים שיורדים בגרון. המתיקות מורגשת בעיקר בהתחלה, ולא נגררת לטעימה ולסיומת באופן בוטה מדי, מה שנותן תקווה לוויסקי מאוד מאוזן. אישית יש לי בעיה עם וויסקי שממשיך לערבב את הדבש ואת העוקץ לאורך כל הטעימה, כי אז נוצרת הרבה פעמים קקופוניה מיותרת, אבל אני מרשה לעצמי אופטימיות זהירה אחרי הטעימה הזו. בהנחה והניחוחות יתאזנו מעט, וטעמי המאלט יתפסו מעט כח, אני רוצה להאמין שאוכל להשוות את הוויסקי הישראלי הזה דווקא ל-Macallan Fine Oak החביב עלי עד מאוד. אמן (ציון 22). ממש מרגש לטעום את תוצר הביניים הזה, ועכשיו אני חייב לברר באילו חביות משתמשים כאן – הניחוש שלי הוא חביות עץ אלון אמריקאיות, שהכילו בסיבוב הקודם וויסקי בורבון (ג'ק דניאלס ושות'). זה עשוי להסביר גם את העומס המתוק על האף. הציון הממש-לא-מחייב כרגע – 86. יש מקום לשיפור, ואין לי ספק שהשיפור הזה יגיע.
השורות התחתונות (שהפעם הן גם ניחושים פרועים על המוצר העתידי):
למי כן – למי שמקבל בהבנה ואהבה מעט מתיקות בוויסקי שלו, אבל מחפש בעיקר תבלינים עדינים ומאלט. זה לא הולך להיות וויסקי "כבד" מדי, אלא חוויה רגועה מהסוגים שנעים לשתות על הספה בבית אחרי יום עבודה. כנראה וויסקי מעניין למי שאינו מנוסה מדי ומחפש את הדרך הקלה פנימה.
למי לא – למי שלא אוהב שהוויסקי שלו מחליף הילוך באמצע. סביר להניח שהמתיקות תישאר משמעותית בריח, אבל תיבלע בהמשך הטעימה. מי שמחפש מתוק-מתוק עד הסוף המר (מתוק) עשוי להתבאס…לא כי זה רע, אלא כי זה לא שמר על קו אחיד. ישראלי, כבר אמרנו?
מתי – כשצריך להרגע אחרי יום עבודה, אבל לפני ארוחת ערב. ייתכן שתחושת התיבלון בוויסקי תיגרר אל תוך האוכל, וזה ממש לא רע.
israelunderground 
כתיבת תגובה