Glencadam 10 – עדין זה המעולה החדש

לצפות מוויסקי, שהכינוי הרשמי שלו הוא "The Rather Delicate" להעיף לי את הסכך, עשוי היה להיות משעשע כמו לגלות שאלוף אירופה בג'ודו אוהב לסרוג בזמנו הפנוי. כשהבקבוק החדש והלא-ממש-מוכר-לי נפתח, ואחרי שההימור ירד לי בגרון, כבר החלטתי שמשהו יהיה חייב להכתב כאן. זה קרה לפני יותר מחודש, ובזמן הזה תהיתי מה גורם לי באמת לכתוב על וויסקי. התהייה הלכה והתחדדה, כשבזמן הזה שני קנדידטים מכובדים החזירו בקבוקם לבורא ולא זכו לפוסט (לסקרנים שבכם – מדובר בבקבוקים של Lagavulin 16 ושל Balvenie Golden Cask). זה לא שהם היו גרועים, חס וחלילה, אבל הם הצליחו לא להיות מיוחדים מבחינתי, בטח לא מול הנבחרת. ואז הגיע "העדין". 

באופן אירוני משהו, אין למבשלת Glencadam איזה סיפור מרגש במיוחד, שיכול להתקרב לאלה של הקודמים בקטגוריה הזו של הבלוג. הוא לא מעושן באופן מיוחד, אין לו מתיקות, שמגיעה מדבש נדיר של דבורים סגולות, והוא לא יושן בחביות מעץ שגדל רק על אי אחד באוקיינוס השקט. המבשלה הזו כל כך חנונית, שהיא אפילו לא התקיימה בימים המשוגעים של "טרם האישור לזקק וויסקי", אז אנשים הכינו את המשקה בדרכים לא דרכים א-לה המערב הפרוע, רק במערב סקוטלנד. מזקקת גלנקדם חיכתה שנה תמימה מאז האישור לזקק וויסקי באופן מסודר, שהתקבל בשנת 1824, כדי לקום ב-1825. סביר להניח שבתור מבשלה צעירה ב-Highlands, הם היו סוג של ילדי כאפות, שלקחו להם את הסנדוויץ' כל בוקר בדרך לבית הספר, והדביקו להם על הגב פתק שכתוב עליו "תבעטו בנו, אנחנו שיכורים".

אי אפשר באמת לצפות ממבשלה סקוטית כה רגילה לצעוד בגאון אל עבר מחוזות חדשים ויחודיים לה, ובאמת מרבית הייצור במזקקה בימיה בראשונים, ובחלקו גם היום, יועד בכלל להוות מרכיב עיקרי בוויסקי "בלנדד" (blended), בו מאוחדים לפחות שני סוגי מאלט במינונים מדוייקים, כדי ליצור חיה חדשה. בשנת 1954 נרכשה המזקקה ע"י מזקקת Ballantine's, במטרה ברורה להשתמש במאלט של גלנקדאם על מנת להעשיר את הבלנדים של בלנטיינ'ז. הבעלים הבאים של המזקקה השתמש בה גם כן לטובת בלנדים, וכשלא הצליח לפצח את הנוסחה להצלחה, הפסיק בה את הייצור בשנת 2000, עד שמכר אותה בשנת 2003 לבעלים הנכחים. אם הסיפור נשמע לכם מוכר, זה כי הוא נשמע קצת כמו הסיפורים העצובים של מפעלי הטקסטיל בירוחם.

הבעלים החדשים, חברת המשקאות העצמאית בשם Angus Dundee, לא בזבזה רגע והחלה בייצור מיד. נכון, חלק מחומר הגלם יועד לבלנדים, אבל לראשונה הוחלט כי המזקקה ראויה לקו הסינגל-מאלט הפרטי של, ובשנת 2005 ראה אור הגלנקדאם 15, שכשמו כן הוא – נוצר מוויסקי שהוכנס לחביות 15 שנה קודם לכן.

גם רקס מראה התרגשות מההסטוריה של Glencadam

ב-2009, שנה לא מרגשת בעליל, בה הארוע המכונן היחיד היה ההכרזה על "שפעת החזירים" כמגיפה עולמית, הושק ה-15 בשנית, והפעם לצידו הושק גם וויסקי צעיר יותר, בן 10 "בלבד". המרכאות חשובות, שכן בעבר כתבתי כאן על יצירת מופת בת עשר. "בלבד". ה-10, שקיבל את הכינוי "The Rather Delicate", כשמו כן הוא – וויסקי עדין, מאוזן, עם טעמים בולטים של שעורה ותבלינים, וצבע בהיר ולא יומרני. במזקקה מתנגדים באופן נחרץ לתוספת צבע קרמל לוויסקי, שנותן גוון יותר עמוק וכהה לנוזל, אבל לאט לאט הופך לפחות פופולרי אצל טהרני הוויסקי. ארבע שנים אחר כך, מזקתי לעצמי כוסית של "העדין" בלי כל ציפיות, ומיד קיבלתי מהשכנים תלונות על סכך שחוסם להם את החניה. כאמור, לא מדובר במפלצת מלאה ברעש, צלצולים או סיפור מרגש בעשרה כרכים, אבל מדובר בוויסקי שהצליח להפתיע אותי בכל צעד ובכל רגע, והבטיח לי תשואה נהדרת על ההשקעה הכספית הממוצעת. אז מה יש בבקבוק, אתם שואלים?

לראשונה מזה זמן רב הרחתי וויסקי, ונוצרה אצלי אותה התחושה שהיתה לי, כשפתחתי את חלון המרפסת בצימר בצפון הארץ והרחתי אוויר נקי, אחרי הטינופת של גוש-דן. נקי. חד. מדויק. ריח המאלט לא מוגזם מצד אחד וגם לא מוסתר על ידי ריח העץ של החביות. ריח מרומז של פרי הדר כלשהו מרחף שם מלמעלה, ממש לא מנסה להפריע אלא רק ליצור עניין – ומצליח. אחרי כמה הסנפות עמוקות התחלתי להריח גם ריח מעט מתקתק, שאני לא בטוח מה מקומו בסיפור, אבל סביר להניח שכבר הייתי מסטול בשלב הזה (ציון 23). הטעם של הוויסקי הזה עשוי להחשב מרגש כמו ההסטוריה של המזקקה בה נוצר, אלמלא הוא היה מרענן אחרי טעימות עמוסות כל כך. טובות, אבל עמוסות. אחרי שעשה הכל כדי לא להפריע לריח, עץ האלון של החביות נכנס לתמונה ותופס מקום בטעם, לצד טעם מתובלן ומודגש של שעורה. אין כאן שום דבר שבועט בראש, והכל נעים, מדויק ומלטף. הדיוק גורם לי לתהות אם זו מזקקה סקוטית או גרמנית, ואין לי ספק שלגרמנים אין מושג בוויסקי. אולי קיוויתי של"עדין" תהיה איזו הפתעה בשרוול?…(ציון 23). הסיומת של ה-10 דווקא מצליחה להפתיע באורך שלה. כל מה שהיה טוב בריח ובטעם פשוט נשאר עוד ועוד בחלל הפה ועל הלשון. שוב אפשר להתמרמר רק על הדיוק והנקיון של כל התהליך. בחיי שזה וויסקי מתוצרת אאודי. רק על זה אני מוריד חצי נקודה. שיחנקו הגרמנים. (ציון 23.5). כל הנקודות שהורדתי לוויסקי הגרמ…סליחה, סקוטי הזה, חוזרות כאן בגדול. כשמגיע השלב לתת ציון לאיזון שלו, לסיפור, ולאחידות – "העדין" הוא פשוט מושלם. שתיה שלו היא קצת כמו מגלשת מים מז'אנר ה"קמיקזה". זה ארוך, זה מהיר, וזה בקו ישר כמו פלס, אבל זה כל כך כל כך כיף! (ציון 25). הציון הסופי של הגלנקדאם 10 הוא 94.5, ומדובר בהישג עצום למזקקה שחיברתי בינה למפעל טקסטיל בירוחם. טעמתי בעבר וויסקי אחר מהסדרה שלהם, ואפילו שאני לא זוכר איזה מהם, אני בהחלט זוכר שלא התרגשתי, כך שה-10 הוא הברקה אדירה, ומגיע למי שהגה אותו במזקקה נשיקה גדולה.

ולשורות התחתונות:
למי כן – לכל מי שאוהב את עצמו, אוהב וויסקי או גם וגם. יהיה גם מצוין כוויסקי ראשון למי שלא טעם וויסקי מימיו. אי אפשר לטעות.
למי לא – מי שמחפש בוויסקי שלו הומאז' לל"ג בעומר בצורת עישון, או מתיקות בולטת, כמו שמוצאים בוויסקי שיושן בחביות שרי, למשל.
מתי – כשאתם מחפשים דרך בטוחה לנקות את הראש ולסיים את התהליך עם חיוך גדול. מבחינתי, כל יום.

תגיות: amazing, angus, ballantine's, blend, delicate, dundee, glencadam, Highlands, Scotland, single malt, the rather delicate, Whiskey, whisky