פסטיבל קואצ'לה, שמתקיים בכל שנה בעמק Coachella שבקליפורניה, נחשב אחד הפסטיבלים המעניינים והמגוונים ביותר שהדוד סם המציא, עוד משתנו הראשונה ב-1999. הסיפור של הלוקיישן האמריקאי, שהינו בעצם המדשאות רחבות הידיים של מועדון הפולו האיזורי, מתחיל שש שנים קודם לכן, כשפארל-ג'אם הופיעו במקום לשמחתם של 25,000 הצופים. שיאו של הסיפור הוא ההופעה ההולוגרפית של טופאק, הראפר ז"ל, בשנה שעברה. כשפורסם הליין-אפ לפסטיבל הקרב ובא באפריל 2013, כל חובבי המוזיקה שמחו. כולם, פרט אולי לאמריקאים.
למרבה ההפתעה או החלחלה, כל אחד ובחירתו הוא, הקהל האמריקאי לא בדיוק "שונא" את הבחירה בסטון-רוזס כהופעה המרכזית יחד עם Blur. הם פשוט לא יודעים מי הם הסטון-רוזס. עבור הבריטים, שממלכתם הגיחו לעולם הסטון-רוזס, השאלה "מי הם לכל הרוחות?!" משולה לישראלי שישאל "מה זה פלאפל, לעזאזל?!". את האמריקאים, מסתבר, אסור לבלבל עם העובדות. להמשיך לקרוא ←
ממש לא מזמן התקיים טקס "גלובוס הזהב", שהזוכים בו נקבעים ע"י תא הכתבים הזרים בהוליווד. רבים רואים בטקס הזה סוג של נבואה לקראת טקס האוסקר, ובמקרים מסוימים רואים בבחירות הזוכים בו סוג של אלטרנטיבה מעט פחות פוליטית מזו של חברי האקדמיה. מעבר לבחירתה של ג'ודי פוסטר לבצע סוג של יציאה מהארון במהלך הטקס, קסמה לי במיוחד הבחירה בשיר הנושא של אדל לג'יימס בונד האחרון – Skyfall. השיר, שמאפיל אפילו על נעימת הנושא האלמותית, מדגים בצורה יפה מאוד עד כמה חזקים הצלילים, שמלווים סרטים.
אז רגע לפני שהבחירות מגיעות לשיאן, עשיתי בחירות משל עצמי, ואספתי עבורכם כמה פסי קול, שמלווים אותי כבר שנים רבות. לא מדובר בבחירת "הטובים ביותר", אלא בקמצוץ מתוך אלה שאהבתי במיוחד. תהנו. להמשיך לקרוא ←
היום בפינה 'תרבות יום א', שחוזרת אחרי מנוחה קצרה, נחגוג יום הולדת (באיחור אופנתי) לאחת מהאושיות הגדולות של עולם המוזיקה. תכינו ערימה גדולה של נרות.
לפני חמישה ימים, ב-8 בינואר, חגג דייויד רוברט ג'ונס יום הולדת 66. זה לא היה מעניין אף אחד, אלמלא הוא היה מוכר יותר כדייויד בואי. בואי, שלא הוציא אלבום חדש כבר עשור, מאז Reality של שנת 2003, הפיל פצצה גרעינית על ראשם של מעריציו, כשהכריז על אלבום חדש, שיצא השנה, ומתוכו שיחרר קטע ראשון ואפילו קליפ. על החדשות דיברו כל אתרי החדשות והעיתונים באשר הם, אבל כמעט כולם הצליחו להתעלם מעובדה חשובה – בואי הצליח לשמור את ההכרזה כסוד כמוס עד הרגע האחרון, והמידע על האלבום החדש לא דלף לתקשורת ולמעריצים מוקדם הרבה יותר, "כנהוג" בעולם המוזיקה בשנים האחרונות. ההישג הזה לבדו אחראי ללא מעט מעוצמתו של גל ההדף שליווה את ההכרזה.
אלבומיו האחרונים של בואי לוקים מעט בשבלוניות, וחסר בהם קורטוב של ייחודיות, שאפיינה את אלבומיו בתקופות השונות. עדיין, אי אפשר לומר שבואי לא מזדקן יפה, ובאותה קלות מותר לומר, שמה שבואי כבר הספיק לשכוח – רבים עדיין לא למדו. תחת הכותרת הזו צפינו בקליפ החדש שפורסם לרגל יום הולדתו ובמסגרת ההכרזה על האלבום.
בובה-בואי על רקע ברלין
השיר השקט, Where Are We Now, לא מנסה ולו לרגע קט, להסתיר את גילו של בואי, שהפך לאגדה עוד בימי חייו. כהמשך ישיר של אלבומיו האחרונים, המלנכוליים מעט יותר מקודמיהם, גם השיר (הנהדר) הזה לא מנסה לבנות עולם משלו, אלא ממשיך את אותו הקו המלנכולי, שאפיין את בואי עד ההפסקה המוזיקלית שכפה על כולנו. המילים כאילו נכתבו על בואי בעצמו, ומתארות אדם מזדקן, שהוגה בזמן ש"בזבז" בחייו. הקליפ היפהפה מציג הקרנה של פניו של בואי, לצד בחורה לא מזוהה, כשהם מוקרנים על פניה של בובה. מאחוריהם על מסך מוקרנים סרטונים מברלין של שנות ה-70, וכל הקליפ מציג הומאז' מאוד מיוחד לעיר הגרמנית שחוברה לה יחדיו. אם עדיין לא צפיתם בקליפ – אנחנו ממליצים בחום.
יום ההולדת של דייויד בואי, בה קיבלו כל חובבי המוזיקה מתנה, יחד עם פינת התרבות שלנו, הן הזדמנות נפלאה להציץ אחורה לכמה מהשירים החביבים עלינו של בואי. מכיוון שרשימות כאלה קיימות משחר הימים, ואף צצות עכשיו שוב כפטריות אחרי הגשם, ננסה לכוון למקומות מעט שונים, ולתירוצים בעלי גוון אישי יותר. ברור לנו, שמרבית הקוראים יבחרו שירים אחרים מאתנו, אבל זוהי כנראה לא חולשה שלנו, אלא גדולה של בואי. שנתחיל? להמשיך לקרוא ←
אפאראט. השם הזה יכול לגרום התקף-לב קל, למי שביקר ברחבות תל-אביב באופן תדיר בשנים האחרונות. היוצר הגרמני, ששמו המלא Sascha Ring, עבר מאז תחילת הקריירה שלו כמות מפוארת של תהפוכות ושלבים התפתחותיים. עבור רבים, ובמיוחד עבור רבים מהקוראים הוותיקים של 'ישראל-אנדרגראונד', הוא מוכר בעיקר בתור "התמנון". כינוי זה הודבק לו על ידינו, כשהופיע בארץ במועדון שברחוב השרון התל-אביבי. הטראנס אליו נכנס במהלך ההופעה האלקטרונית החיה, הוביל אותו לטירוף רבתי על העמדה, ולתחושה שיש לו שמונה ידיים ולא שתיים, שמשחקות בציוד המוזיקלי. היום אנחנו כאן כדי לספר לכם, שהוא עושה מוזיקה לתאטרון. להמשיך לקרוא ←
קודם כל, ובניגוד גמור לתכתיבי הגנים הפולנים שלנו – נפתח בהתנצלות קלה. כשנשאלתי היום ע"י אחד מקוראי הבלוג "מה קרה לתרבות יום א' השבוע?", קצת התקשיתי להסביר לו, שאנחנו עדיין בתהליכי התאוששות מסוף השבוע, ומהמסיבה הנהדרת עם AYBEE. לשמחתנו השאלה הצליחה להוציא אותנו משלוות הנפש שלנו (להלן – "מצב קטטוני"), והתחלנו לחפש עבורכם חומר מעניין, שיתאים גם למזג האוויר בחוץ. הפתרון הגיע אלינו דווקא מרפאל אזי שבגולה. להמשיך לקרוא ←
כשלינקים רבים, העוסקים באלבומו החדש של Beck נחתו לנו בתיבה בימים האחרונים, לא הצלחנו להחליט כיצד להתייחס אליהם. "מדע בדיוני" אינו מתייחס לדברים בלתי אפשריים, אלא לדברים שפשוט עדיין לא הומצאו, והמונח "מוזר" מתאר דברים שפשוט איננו רגילים אליהם. מהסיבה הזו לא מיהרנו לשפוט לכאן או לכאן את היוזמה הזו של בק הנסן, המוזיקאי האמריקאי הידוע יותר בשם הבמה שלו – Beck.
צ'ארלס דארווין אמר, כשתיאר את תהליך האבולוציה, שלא המין החזק הוא זה שישרוד, וגם לא המין האינטלגנטי ביותר, אלא המין שמגיב בצורה הכי טובה לשינויים. עם ההגדרה הזו מול העיניים בחרנו להתייחס לאלבום החדש של בק, שאתם כנראה לא תשמעו, אלא רק תקראו. Song Reader החדש מכיל בתוכו לא דיסקים ולא תקליטים, אלא ספרי תווים. ליתר דיוק מדובר בעשרים ספרוני תווים צבעוניים, אריזה קשיחה ואיכותית, איורים פרי מכחולם של אמנים ידועים והקדמה של הנסן בעצמו. אחרי אובדן של פעימת לב אחת או שתיים, בנסיון להבין את הטריק, אפשר לומר בעצם שמדובר בניסוי אבולוציוני, שככל הנראה לא היה מתאפשר לפני עשור או שניים.
בתמונה: בק הנסן / צ'ארלס דארווין
הרבה בזכות שבירת התבנית הישנה, שהכתיבו חברות התקליטים הגדולות, ובזכות מקוריות ויצירתיות של אמנים כמו טרנט רזנור (ניין אינץ' ניילז) ורדיוהד, התחלנו לראות את קונספט האלבום מתנפץ לרסיסים ועושה קפיצה אבולוציונית. השינוי שהאמנים הללו (ורבים אחרים, שלא הזכרנו) עשו, איפשר המצאה של עולם חדש של צבעים וצורות, שמלווה את הצלילים בדרכים מגוונות. הרעיון החדש של 'בק' ממשיך את הקו הזה, ועושה בו שינוי נוסף. עכשיו המוזיקה אינה רק נראית שונה, אלא הפכה לוירטואלית לחלוטין, או אם תרצו – חברתית.
כמובן שאלבום מסוג זה מלווה בהצהרה ברורה של 'בק', שמפציר בקוראים (ללא ספק לא מדובר במאזינים במקרה הזה) לא להיות מודאגים מזכויות יוצרים, או מחריגה מגבולות המקור. ההיפך הוא הנכון, והנסן קורא לשחק עם המוזיקה, וליצור פרשנויות פרטיות ומגוונות של התווים באלבום. אם נהיה מוכנים להסכים לעובדה, ששיר נשאר בזכרון בזכות המילים והמבנה המוזיקלי הבסיסי ולא בזכות ניואנסים, אז מדובר בלא פחות ממהפיכה בגישה ליצירה מוזיקלית מודרנית. ההתפתחות של תרבות 'גרסאות הכיסוי' לשירים מקבלת כאן חיזוק משמעותי, מכיוון שכל הגרסאות לשירים יהיו כאלה, רק ללא מקור אחד ויחיד. מכאן שכל הגרסאות יהיו מקוריות בפני עצמן, וכולן יהיו של Beck. המפיץ המוזיקלי של האלבום בארה"ב, מק'סוויני, מתכוון לפרסם באתר שלו עם הזמן גרסאות נבחרות לשירים מהאלבום, שיבוצעו ע"י בק עצמו, חברים ושאר אמנים עצמאיים, ואת הפרשנויות שלהם לשירי האלבום. חברתי, כבר אמרנו?
אנחנו לא באמת מאמינים שהעתיד של אלבומים מוזיקליים נמצא בחזרה לספרוני התווים, בין היתר מהסיבה הפשוטה שמרבית האנשים אינם קוראים תווים. מצד שני יש באלבום הספציפי הזה נקודות מפנה ויתרונות רבים. מעבר לראשוניות, ולעצם היות האלבום הזה פריט אספנים נהדר, יש בו בכדי לפרוץ עוד חור מרשים בחומה הבצורה של מבנה עולם המוזיקה. 'בק' בוחר לשים בקדמת הבמה לא צלילים שנשמעים, אלא את חומרי הגלם מהם נוצרת מוזיקה – מילים ותווים. במילה אחת? שאפו!
נשאיר אתכם עם נסיעת מבחן, שביצע רודרי מרסדן, מוזיקאי ועיתונאי בריטי, לאחד מהשירים באלבום החדש.
למי שלא שם לב היום ראשון, וזה אומר שאנחנו חוזרים עם הפינה שלנו – תרבות יום א'. הפעם הרחקנו לכת מהסביבה המוכרת שלנו לתוככי השווקים הסואנים ואפופי הריחות של מרוקו. את ההכוונה קיבלנו מלא אחרת מאשר – Hila Marzan שאחראית לא פעם להעלאת המורל הלאומי. הילה פרסמה את הלינק לסט המצורף כאן למטה וטענה כי "הצרפתים פה מתים על המוזיקה הערבית שברשותי, אני שוקלת להגר". מחשש לאבד עוד נפש מקסימה לטובת ארצות ניכר, ניגשנו לשמוע על מה מדובר. אחרי כחצי שעה כבר היינו על הטלפון בשיחה למשרד החוץ בניסיון להשיג צו עיכוב יציאה מהארץ לגברת מרז'ן. להמשיך לקרוא ←
בני המאיה פישלו ובגדול. באמת שהיתה בנו טיפה קטנה של תקווה לאיזה מופע זיקוקים טוב, שיהפוך את פסטיבל "אלפי המסיבות בסילבסטר של אמצע השבוע" לקצת מיותר. זה לא שיש לנו משהו נגד מסיבות בסילבסטר, אבל אנחנו תמיד מחפשים קצת גיוון בחיים. בדיוק כשהתחלנו להתייאש נפל לנו בידיים סרטון נהדר, שמספק את הסחורה, ואפילו באריזה יפה של חג המולד.
אחת ממאות התגובות לתופעה האינטרנטית אותה תשמעו מיד
Davos T Funk, בחור בריטי כשרוני מעיירה לא רחוקה ממנצ'סטר, הניח שתי ידיים על קלידים במפגש חג-המולד עם חברים, והביא לעולם יצירת מופת להמשיך לקרוא ←
אם התמונה למעלה נראית לכם מוכר, זה בגלל שמדובר ב-Faciendo, עליהם כבר כתבנו המלצה חמה בחודש שעבר. הפרוייקט הקבוצתי חובק העולם, בניצוחו של דזין מסיילו, איחד דיג'ייז מרחבי העולם, בעלי השקפה מוזיקלית רחבה אך בעלת מכנה משותף, ובנה סוג של ארגון גג, בו ה"שבט", כמו שהם מכנים את עצמם, מפיץ את משנתו המוזיקלית המאוחדת. בפוסט הראשון עליהם התלהבנו מסט על טהרת הדראם-אנד-בייס הרך, וטרחנו להמליץ לכם בשורה האחרונה לבקר אותם בעמוד הסאונדקלאוד שלהם או באתר של שבט פייסנדו. החיפושים שלנו אחר מוזיקה לפינה הלא-רשמית, שהופכת אט אט לרשמית, "תרבות יום א'", הביאה אותנו עד למעמקי הארכיון של פסיינדו. שם מצאנו עבורכם אוצרות.
הגירסה האינסטרומנטלית הזו לשיר How Soon is Now של הסמית'ס נמצאת ברשימת העיבודים/רמיקסים שעושים חבריי פסיינדו למוזיקה שהם אוהבים. כמו שתראו מיד, בפינוקים שליקטנו עבורכם, הקבוצה הזו פועלת במידה רבה כמו הרשת החברתית החביבה עליכם, ומצליחה לרכז את הטעמים המוזיקליים והאוצרות הקטנים שמוצאים חבריה לכדי תובנה מוזיקלית קולקטיבית חזקה ומהנה. להמשיך לקרוא ←
התמונה שלמעלה אינה רקריאציה באיכות נוראית של רכס הרי ההימלאיה, וגם לא צילום תקריב של הלסת של מלתעות. מדובר בתקריב מתוך המודל הדיגיטלי, לפיו הודפס תקליט במדפסת תלת-מימד. היום אנחנו קונים את המוזיקה שלנו, כשאנחנו לא מורידים אותה עם או בלי אישור, מחנויות בעולם הגדול, או לחילופין דרך אתרי האינטרנט ועם קצת סיוע מדואר ישראל. היוזמה והנסיון, שנמצאו באתר "גיזמודו", ונשלחו אלינו ע"י רפאל אזי, עשויים לפתוח פתח לסוג חדש לחלוטין של צריכת מוזיקה. להמשיך לקרוא ←
israelunderground 